מסעות צללים

"ניקו." הפראיטור ניגשה לבן האדס בעדינות. הוא ישב לו לבדו, מחוץ לחומות המחנה, כורע על ברכיו וראשו מופנה כלפי מטה.
"לכי."
ריינה ידעה לזהות רגשות של אחרים. אמנם ניקו תמיד היה מכונס בעצמו וניסה לא לחשוף את רגשותיו, אבל קול שבור וכתפיים רועדות יכלו להסגיר הכל.
"אתה... בוכה," היא ספק שאלה ספק קבעה, והדבר היה לה מוזר. ניקו אף פעם לא בכה. לפחות לא לידה.
הוא ניגב את דמעותיו במהירות. "אני. לא. בוכה," הוא אמר, מדגיש כל הברה, ולמרות שקולו חזר להיות קר, אטום וחסר רגש, הוא עדיין נשמע לריינה כמו ילד קטן שלא רוצה לעשות משהו.
"ניקו." הוא בחר, מסיבה כלשהי, לבלות את היום הזה אצלם, במחנה יופיטר, והתעקש להתרחק ממחנה החצויים. ומפרסי. בעיקר מפרסי. מאז שהגיע, אתמול בלילה, כל מי שהזכיר את שמו של פרסי כבר מת.
"מה את רוצה?" הוא הישיר אליה מבט, עיניו האטומות פוגשות את עיניה השחורות גם כן, מלאות הזדהות ורצון לעזרה.
"זה היום?" פרסי סיפר לה פעם על זה... אמר שהוא אשם. שאחותו של ניקו מתה בגללו. "היום... היום היא מתה?"
"כן." קולו לא הגיע מעל לחישה כשאמר את המילה, משאיר אותה תלויה באוויר ללא סוף ומפנה את ראשו חזרה אל האדמה.
"אני מצטערת." ריינה התיישבה על ברכיה כמוהו, מתעלמת מהעובדה שגלימת הפראיטור הסגולה והמבריקה מתחכת באפר ומתלכלכת.
"אין לך על מה להצטער."
"ופרסי-"
"גם לפרסי אין," הוא אמר, "אני מניח שכבר סלחתי לו על זה. הכל קרה באשמתי, במילא. היא לא הייתה צריכה לצאת למסע הזה."
ריינה ציחקקה צחקוק מריר. "כל אחד מאשים את עצמו, אה?"
הוא שתק לרגע, ואז קם, מנגב את עיניו בשנית. "בואי. אני רוצה להראות לך משהו."
היא אחזה בידו המושטת, לא מבינה לרגע מה הוא עומד לעשות.
ואז ההבנה נחתה עליה, אבל זה היה כמובן רק אחרי שתחושת המחיצה וההתערבלות הגיעה. אוך, ריינה ממש לא התגעגעה לתחושה הזו - היא חשבה שאחרי המסע עם אתנה פרתנוס היא תסיים עם מסעות הצללים, אבל כנראה שזה לא יקרה.
לאחר זמן מה של מעיכה - שהרגיש לריינה כמו שנים - הם נחתו על אדמה רכה, וריינה הודתה בליבה על זה שהם לפחות לא נחתו באמצע שום מקום, כמו באחת הפעמים האחרות.
ניקו התנודד מעט והצבע אזל מפניו לרגע, אבל הוא חזר למיטבו - עד המיטב שהוא יכול ביום המוות שלה - כמעט מיד.
ריינה קמה בזריזות והביטה סביבה, צועדת צעד אחד קדימה. חוץ מהצל הקטן שהם עמדו בו, המקום היה מואר כולו, שטוף שמש, ודשא בהיר ורך כיסה את האדמה הפוריה, לא מפריע לפרחים לבנבנים ו-ורדרדים לצוץ בין עלה לעלה.
"וואו."
"היא... אהבנו לבוא לכאן כשהיינו צעירים. בילינו כאן הרבה. ביאנקה אהבה את המקום הזה."
"ואני בהחלט יכולה להבין אותה." ריינה מצאה חלקת דשא קטנה בלי פרחים ונשכבה, נותנת לקרני השמש לחמם את פניה.
ניקו חייך חיוך קלוש ונשכב לצידה. 

***

השניים בילו שם עוד כמה שעות - שנדמו לשניהם כמו כמה דקות - רק שוכבים ומביטים למעלה, מדי פעם משוחחים קצת.
ריינה הייתה זו שקמה ראשונה. "צריכה לחזור," היא אמרה בחיוך מתנצל.
ניקו קם גם הוא והושיט לה את ידו האחת, מצביע בידו השנייה אל עבר הצל.
"והפעם, בלי מסעות צללים."
"אבל-"
"לא."