הגבירה באפור

זה היה לילה חשוך בטירת הוגוורטס, והלנה התכוונה סוף סוף לממש את תוכניתה שתכננה זה הרבה זמן.
תמיד אמה הייתה היפה. תמיד אמה הייתה החכמה. תמיד אמה הייתה הנערצת. ומה הלנה? סתם, הנערה שבצד, רק בגלל שאמה מחזיקה ב'עטרת רייבנקלו' - אפילו במוחה השם נאמר בזלזול ובכעס.
זה היה לא פייר מבחינתה - היא גם הייתה משהו, היא גם חיה. היא הייתה נערה לא פחות יפה מאמה, לא פחות חכמה... בערך. אבל בימינו, למי אכפת מכמה היא חכמה? היא יפה, וזה כל מה שמשנה.
חוץ מזה, אמה גם בוחרת חברים בצורה גרועה. איכס. למי אכפת מהלגה הפלפאף, שלוקחת את כל הילדים הטיפשים והמכוערים רק כי אף אחד אחר לא רצה לקחת אותם? לאמה, כן. רוונה רייבנקלו הייתה גם חייבת להתחבר עם הפלפאף המוזרה הזאת.
היא עלתה בשקט במדרגות שאמה תכננה - כן, כי אף אחד לא יכל לסמוך על הלנה אי פעם שתתכנן משהו כמו שצריך - מדלגת מעל המדרגה הנכונה, למרות שתמיד שחכה לעשות זאת, אבל הפעם היא הייתה חייבת.
כשהגיע לסוף המדרגות, נגלה לעיניה גרם מדרגות נוסף. הלנה נאנחה בכבדות. איפה בחרה אמה לגור? מעל מגדל האסטרונומיה?
הצעדים הבאים כבר היו פחות חרישיים וחשאיים מהקודמים, אבל הלנה הייתה מספיק חכמה כדי לדעת שמוטב לה להיות בשקט - גם אם לא הייתה יותר חכמה מאמה, עדיין היה לה שכל, לעומת אחרים.
היא הגיעה אל המדרגה האחרונה וחייכה לעצמה ברשעות קלה. היא תמיד תהתה לעצמה אם היא אכן בתה של רוונה רייבנקלו החכמה, שלמדה מהפלפאף איך להיות נחמדה מעט - הלנה לא ממש הייתה חכמה, ובפרט לא נחמדה, והרבה פעמים היא חשבה שהייתה מתאימה להיות הבת של סלאזר סלית'רין הקר והמרוחק - בדיוק כמו הלנה - למרות שהייתה יכולה לקבל ציון לשבח על כל התוכניות שתכננה, מה שהראה שיש לה שכל.
מכשסיימה את המדרגות, בהחלט לא היה קשה לזהות את דלת חדרה של אמה, ההייתה צבועה בכחול יפהפה וראש של נשר תלוי עליו.
למרות שביקוריה בחדרה של אמה היו ממש מעטים, הלנה כבר ידעה מה צריך לעשות, ושאלה את ראש הנשר בלחש, "מה החידה?"
הרבה היו אומרים שזה מעשה טיפשי, לדבר ככה לדלת, אבל לא הלנה, שהכירה היטב את עולם הקוסמים.
"אני הקטנה מבין כל קרובותיי, ואני נמצאת אצל רוונה רייבנקלו אך לא אצל הלגה הפלפאף. מי אני?" שאל הנשר בקול צרוד.
"האות י'." הלנה הרימה גבה. זה היה קל מידי ו... מוזר. מה, נגמרו לאמה החידות?
במקום תשובה, הנשר נעלם ובמקומו נגלתה ידית, אותה הלנה דחפה, נותנת לדלת להיפתח בעדינות ובשקט, נכנסת בצעדים חרישיים, אבל אחרי צעד נוסף היא התאפקה שלא לפרוץ בצחוק.
רוונה רייבנקלו שכבה על המיטה, מכווצת בתנוחה עוברית, ובין נשימה לנשימה פלטה נחירות קצרות, שגרמו להלנה לצחקק מעט.
הלנה התעשתה אחרי רגע והביטה בבקבוקון הסגלגל שבידה. עכשיו או לעולם לא, חשבה לעצמה.
למזלה של הנערה, פיה של רוונה היה פתוח מעט, והלנה שפכה פנימה את תוכן הבקבוק. טיפה, שתיים, שלוש... היא עצמה עיניים ושפכה את הכל פנימה.
עיניה של המייסדת הפכו מעורפלות, ובתה שיערה שזה אומר שהשיקוי עובד... לפני שתאבד את האומץ שלה, הלנה חטפה מראשה של אמה את העטרת והכניסה אותה לתוך השק הקטן שהחזיקה.
"להתראות, אמא," אמרה הלנה, ובלי רצונה דמעה בודדה זלגה על לחייה. היא זאת שתגרום למותה של אמה. השיקוי הזה יגרום לה לחלות במחלה נוראית שעלולה לגרום גם למוות... הלנה הרגישה אשמה במובן מסוים, אבל אמה עינתה אותה כל כך הרבה פעמים בחייה שזה היה מגיע לה בסופו של דבר.
"להתראות." ואז הנערה רצה מחדרה של אמה, הרחק-הרחק מהטירה, נשבעת בליבה שלא תחזור לשם לעולם - לפחות לא כל עוד היא חייה.