הכל היה שווה את זה

עד כמה שזה לא היה גלוי לעין, סנייפ תמיד רצה להגיע למצב הזה. כיום הוא תמונה התלויה בחדר המנהל של הוגוורטס ליד כל המנהלים, אבל יחסית לחיים הקשים שעבר הוא מאוד מרוצה מההישג הזה. הוא, הילד העני שאבא שלו היה כל כך אכזרי אליו, הילד המסכן שגם כשנכנס ללמוד בהוגוורטס שאמור להיות ביתו הטבעי ולהגן עליו מהתעללויות, אפילו שם כולם צחקו עליו והתעללו בו.

הבחור הצעיר האומלל שהאישה שהוא הכי אהב, וגם היא אהבה אותו (ככה הוא האמין, וזו אמנם היתה גם האמת) עזבה אותו בגלל טעות שלו שהוא לא יסלח לעצמו עליה כל החיים, והלכה להיות עם האויב המושבע שלו. הצעיר שנלחם בשורות אוכלי המוות עד שהם שברו לו את הלב כשהרגו אותה, את לילי, שכל כך אהב, בכל מקום שלא יהיה.
האיש שמלמד ילדים קטנים ומעצבנים את המקצוע המכובד של שיקויים, והם לא מעריכים את המקצוע הזה ואפילו מסתכלים עליו כעל מורה קר מתנשא אכזר, ולדעת כולם - שנוא.
הסוכן הכפול, שנאלץ לשבת בשולחן אחד עם רוצחים צמאי דם שכל כך שנא, עם האיום ההוא שהרג את לילי, בשביל להגן על זכרה.
חבר המסדר, שנאלץ להרוג את הקוסם הדגול שכל כך העריץ, גם אם זה היה בציוויו האישי של דמבלדור, המדריך ענק הרוח שבלעדיו הוא לא יודע מה הוא היה עושה עם החיים שלו בכלל.
מנהל הוגוורטס, שעשה המון, עד כמה שיכול היה, כדי להגן על תלמידים שחושבים אותו לבוגד ורוצח. ועכשיו, לאחר כל התלאות האלו, הוא נמצא כאן על קיר משרד המנהל בטירת הוגוורטס העתיקה, בתור אחד מהמנהלים הכי מוערכים בהיסטוריה של המקום הזה, ומעביר לעצמו בראש בעצימת עיניים את כל תלאות חייו. "אולי הכל באמת היה שווה את זה," חשב לעצמו.
לפתע הוא שמע מתחתיו קול של ילד השואל אותו, "את מה?"
הוא הביט למטה. עמד שם ילד צעיר עם שיער שחור, עיניים ירוקות ומשקפיים עגולות. על תג המדריך שלו היה כתוב, 'הארי סוורוס פוטר - מדריך בית סלית'רין'.
"לא, זה לא משנה. לא משהו שקשור אליך, בכל אופן," ענה סנייפ מתוך התמונה. לפתע הוא קלט את המילים האחרונות שלו - 'לא משהו שקשור אליך'. זה באמת לא קשור אליו?
"בעצם," חזר סוורוס בעצמו ממה שאמר קודם. "חשבתי לעצמי שהכל היה שווה את זה," ענה תוך כדי שהוא מצביע על הצעיר התמה שעמד מולו.