Home

קלוב הייתה מרימה גבה אם הייתם שואלים אותה אם מחוז שתיים הוא הבית שלה. היא הייתה אומרת שהיא בחיים לא תיקרא למקום הזה בית. שבבית יש את כל הזיכרונות שיצרת ואת האנשים שאהבת, ובמחוז שתיים אין כלום מזה. כל יום דומה לקודמו, במחזוריות אינסופית של אימונים קשים, של מכות וקללות מצד עמיתיה ושל משפחה קרה ומנוכרת.

אז למה עכשיו, כשהרכבת לוקחת אותה הרחק משם, מכלוב הציפורים שממנו השתוקקה לברוח, היא מצמידה כפות ידיים לזכוכית הקרירה של החלון, כאילו היא רוצה לסדוק אותה עד שהיא תגרום לה לדמם?

קייטו היה מסתכל עליכם במבט אטום, בלי להבין, אם הייתם קוראים לו ילד. הוא יודע שהוא כבר לא ילד. ילדים לא אמורים לאחוז בנשק. ילדים לא אמורים לרצות לחסל. ילדים לא אמורים לרסן את האבות שלהם כשהם שותים יותר מידי, וכבר לא מזהים את הפנים של אחותך כי הוא חושב שזו רוח הרפאים של אמא שלך. ילדים אמורים להיות יצורים קטנים ומאושרים. בעולם הזה, כנראה שאין ילדים יותר. הוא החליט שאם יהיו לו ילדים, הם יהיו תמימים יותר מכל דבר אחר. הוא לא זכר את הפעם האחרונה שבה הוא היה תמים לגבי משהו.

אז למה עכשיו, כשהוא אמור להיות פסיכופט צעיר, הוא צריך מישהו לאהוב?

הם היו צוחקים ממכם אם הייתם קוראים למה שהולך ביניהם אהבה. הם חשבו שאהבה היא דבר עדין, נחמד, לא מערבולת פרועה עם כמות שווה של פראיות ואלימות. הנשיקות שלהם היו מלאות בדם, וכאב, והותירו אותם חסרי נשימה לא מהתלהבות, אלא ממחסור באוויר נקי, הרחק מריח החלודה והמלח של הדם.

הם לא הבינו שאהבה היא משהו שלא תלוי בדבר, ושלאהוב מישהו זה רק לרצות עד שזה כואב שהוא לא יוכל להיפגע.

הם הכירו זה את זה טוב יותר מכל מישהו אחר בעולם- הוא ידע שהיא רוצה מקום קבוע, חמים, ליצור בו זיכרונות, והיא ידעה שהוא צריך מישהו שיחבק אותו ויגיד לו שהכל יהיה בסדר.

הוא הבטיח לבנות לה בית ולמלא אותו בילדים. היא אמרה שהיא תיצור בו זיכרונות של אהבה.

אבל אפילו מחלומות טובים -בייחוד מהם- חייבים להקיץ בסופו של דבר, והוא התעורר ברגע שהתותח שלה הדהד באחו, והנסיכה המכושפת לא התעוררה מהשינה שאין לה סוף, והנערה שהוא הבטיח לבנות לה בית מתה.

בסופו של דבר, הבית שלהם היה קבר בהרים.

-----------

מה אתם אומרים? אני חושבת שיצא לי קצת קריפי...