חיצים אדומים

חיצים אדומים

ההחלטה לא נולדת ביום אחד. היא צומחת לאט, מכה שורש במהלך הלילות הארוכים שבהם אוליבר הציל את העיר, ובימים שבהם עשה אותו הדבר. בשעות שבהן ישבה בדירה בפעם הייתה 'שלי ושל לורל' ועכשיו השתייכה רק לרוחות רפאים. ואולי היא רק מנסה להימלט מזכר ידיה סביב צווארה של מאיה דארק, ומדמותו של מלקולם מרלין (שלא יצר קשר מאז חורבנו של ג'נוסיס. היא לא מודאגת, אבל אי הידיעה מעורר בה אי נוחות). ואולי זה פשוט האינסטינקט הראשוני שלה כשהעולם נעשה מסובך – להפנות את הגב ולברוח, כפי שעשתה ביום ההוא, כשנכנסה למכונית שלו והלכה. היא באמת לא יודעת – היא רק יודעת שהיא לא יכולה לשאת זאת עוד, ושיש רק אדם אחד שבחברתו הצללים מעולם לא נגעו בה. היא זוכרת איך הותיר לה את הקשת האדומה ואמר לה שמגיע לה יותר – אבל היא כבר לא תהיה שוב ספידי, וסטאר סיטי מלאה בכל כך הרבה דם וכאב, שתיאה תוהה אם אפשר להיחנק מזכרונות.

פליסיטי מפנה אליה מבט כשהיא נכנסת לארו-קייב 3.0 (או ארבע או חמש או עשר – היא הפסיקה לספור). היא מחייכת אליה. "אה, ספידי, מה את עושה פה?"

תיאה נושמת נשימה נרעדת. "אני צריכה לבקש ממך משהו."

עיניה של פליסיטי מלאות הבנה כשהיא מנידה בראשה, ותיאה מתמלאת בהקלה על שהיא לא לוחצת, עד שהיא בקושי מאזינה לפטפוטה. (מלבד הפעם שבה ההאקרית מציינת את החיוביות שבהתחברות-מחדש. תיאה מציינת שלאוליבר יש אחר צהריים חופשי מחר. האישה האחרת מסמיקה ומשתתקת למשך חמש דקות, ותיאה מרגישה חמימות ממלאת אותה).
כעבור חצי שעה זוכה פליסיטי להצלחה עם תוכנת זיהוי הפנים. היא מהנהנת כשתיאה יוצאת לארוז, ומבטיחה ש"אני אסביר לאולי".
כעבור שעתיים המכונית שלה נוסעת על הכביש הראשי מסטארלינג לעבר עיירה קטנה במערב. לפני חצי שנה נשק רוי הארפר למצחה ונפרד לשלום, כאילו זה הסוף.

אבל סיפורים אף פעם לא באמת מסתיימים.

***

רוי נוסע מעיר לעיר. הוא מחליף מכוניות, דירות, עבודות ושמות. בכל פעם שהוא מגיע למקום חדש שמוצא חן בעיניו, הוא אומר לעצמו שכאן, הפעם, הוא יישאר. לרוב לא עוברים יותר מחודשיים לפני שהוא ממשיך הלאה. הוא לא בטוח למה. אולי משום שכל עוד ימשיך לנוע, הכל ימשיך להרגיש זמני. כאילו יום אחד הוא פשוט יסובב את המכונית האדומה שלו (הוא בדרך כלל בוחר אדום, כשהוא יכול. זה מזכיר לו את הבית. מזכיר לו אותה.) ויסע בחזרה אל סטאר סיטי ואל החיים שפעם היו שלו.

ואולי פשוט קל לו יותר להמשיך ולברוח.

הוא זוכר שבילדותו שמע סיפורים על סירות מפרש שהרחיקו נדוד, הפליגו באוקיינוסים למשך שנים, אלפי קילומטרים ממקום מוצאן – אך העץ שמהן נבנו צמח מחוץ לקירות בתי הספנים, ואותו מקום היה מסומן תמיד במפה. הוא לא יודע אם יש אמת בסיפורים הללו, אבל ככה הוא מרגיש. מפרשיו שחוקים מנדודים וסימנם של חופים רבים מספור ניכר בו, וחלק ממנו כמה אל הבית שאיבד. אל הברדס האדום שהעניק לאחרת. אל נערה כהת שיער ועוקצנית עם צחוק שהצטלצל כפעמון וגרם לאנשים ברחוב להסב מבט.

בעיר החמישית שהוא מתגורר בה, הוא פוגש נערה יפה בבית הקפה. היא מכינה את ההזמנה שלו ברגע שהוא נכנס בדלת, ומשתהה על שמו (בעיר הזו הוא תומס) בכל פעם שהיא פונה אליו. הוא מפלרטט איתה בקלילות, ויום אחד הם מתנשקים ליד הדלת האחורית של בית הקפה. לשפתיה של קלי – זה שמה – טעם של עלי תה ומלח (תיאה הייתה שוקולד, אור שמש וניקיון). הריח בסמטה לא דומה לשום דבר מסטאר סיטי, והכל מרגיש כל כך לא נכון שהוא מתרחק, ממלמל התנצלות וממהר במורד הרחוב. שעתיים אחר כך התיק שלו ארוז והוא כבר בדרכו למקום הבא. בינו לבין עצמו, הוא יודע כי ספידי לעולם לא תרפה ממנו.

לכן, אולי, הוא די בטוח שהוא מדמיין כשהוא רואה אותה עומדת ליד המכונית שלו.
זה סוף הסתיו – עלי שלכת מתעופפים על המדרכה, מים נוטפים ממרזבים כמזכרת מהגשם הלילי, וריח הקרה כבר עומד באוויר. זו שעת בוקר מאורחת ביום שבת, כך שהוא לא צריך ללכת לעבוד. הוא עורך טיול לסופרמרקט שמעבר לפינה, לקנות חלב וירקות ואולי גם שוקולד (הוא חי בעיירה הקטנה הזו כבר שישה שבועות, ומתחיל להכיר די טוב את המקום). כשהוא פוסע במורד הרחוב בדרך בחזרה אל הדירה שלו, הוא מזהה את דמותה של אישה צעירה נשענת על המכונית החונה מול הדלת. היא נועלת את המגפיים האהובים עליה, ולובשת מכנסי ג'ינס ומעיל רוח דק ואדום שצבעו מתנגש עם המכונית. השיער הכהה שלה ארך מעט מאז הפעם האחרונה שראה אותה, וכעת הוא מגיע קצת אחרי הסנטר שלה, וזע קלות ברוח הנושבת. לוקח לו רגע ארוך לזהות אותה, בעודו מתקרב בזהירות. עוד כמה רגעים לגרום לעצמו להאמין. כשהוא במרחק חמישה-ששה צעדים היא מסובבת את ראשה לעברו ומחייכת, ואז הוא משתכנע סופית. אין סיכוי שהדמיון שלו היה מסוגל לשחזר בצורה כל כך מדויקת את החיוך המקניט-למחצה והמקסים הזה.

שקית הקניות נשמטת מידו. הוא יכול לשמוע את השוקולד-המריר-תפוז מתנפץ כנגד אבני המרצפת, ויש סיכוי שהקולה נשפכה על העגבניות – אבל ברגע זה, לא יכול היה להיות אכפת לו פחות.

"תיאה." הוא מוצא את קולו. "מה... מה את עושה כאן? איך מצאת אותי בכלל?"

"פליסיטי." היא מושכת בכתפיה. כמובן. אם ההאקרית הבלונדינית רצתה לדעת משהו, לאף אחד לא היה סיכוי להסתיר אותו. בטח לא לרוי. "ואת – "

"עזבתי את סטאר סיטי." היא אמרה בשקט. "ואת הקשת, גם כן. אני גמרתי להיות פורעת חוק. אני רוצה..." היא השתתקה לרגע, פונה לעברו. הוא עזב את שקיות הקניות והתקרב עד שהוא עומד ממש מולה, משיר מבט אל עיניה הכהות.

"בפעם האחרונה שדיברנו," המשיכה, קולה רועד מעט. "אמרתי לך ללכת להיות מאושר, לחיות חיים נורמליים עם כל מה שיש בהם. אמרת שהיית רוצה לעשות את זה איתי." היא מטיבה את מעילה, ואז משירה את מבטה לעיניו. "אני כבר לא אלבש שוב את הברדס האדום הזה, ואני לא מתכוונת להשאר בסטאר סיטי, אז הגעתי כדאי לשאול..." היא מתקרבת צעד אחד, זהיר, עד שהם כמעט נוגעים. "ההצעה עדיין פתוחה?"

הוא מושיט יד ונוגע בעדינות בלחייה. עורה קריר מאוויר הסתיו שברחוב, והוא רוצה לעביר נגדו את ידו, לחמם אותה. "זו לא הייתה יכולה להיות אף אחד אחרת."

והמפרש שלו מתקפל, הסירה מגיעה אל המזח שלה כשעוגן כבד מושלך מתוכו.
כשהוא מנשק אותה, זה מרגיש כמו בית.

הוא זוכר את היום ההוא לפני יותר משנה שבו נקשה על דלת דירתו באומרה שאין לה לאן ללכת. הוא זוכר את הדמעה הבודדה על לחייה, את המבט האבוד בעיניה, את הרעד בקולה כשסיפרה שאינה יודעת מיהי ומהי עוד. והוא לא ידע מה עוד לעשות מלבד לעטוף אותה בזרועותיו, למחות את הדמעה היחידה ולנשוק לה. מאוחר יותר, כששכבו זה לצד זה במיטה שמעליה התווכחו פעם שני נערים שונים בעולם פשוט יותר, עלה בדעתו שאולי יוכלו לשרוד את זה. כי היא הייתה כל כך לא בסדר, אבל הוא התקלקל לפני זמן רב, ואולי זה עשה אותם דומים שוב. אולי יוכלו להיות פגומים יחדיו, לחזק זה את זה אל מול התהום.

רוי מעולם לא היה אדם אופטימי במיוחד – אבל תיאה תמיד הייתה טובה ממנו, ואם יש דבר אחד שלו לעולם לא יפסיק לקוות או לנסות, זו היא.

"זה לא יהיה קל." הוא אומר, רק כדאי לבסס את העובדה הזו כבר בהתחלה.

היא צוחקת. "שום דבר חשוב אף פעם לא ככה."

"אבל זה שווה את זה. לחלוטין."

"כן."

וזה כל מה שהם צריכים.

***

שבוע וחצי אחרי שהיא עוברת לגור עם רוי, תיאה חוזרת מהעבודה החדשה שלה ומגלה חבילה מול הדלת. חותמת משר הדואר של סטאר סיטי מתנוססת עליה, ושם השולח הוא ראש העיר אוליבר קווין. היא גוררת אותה אל תוך הבית ופותחת אותה בסכין, והעבר נשפך החוצה.

מרבית החפצים מקורם בדירה שלה ושל לורל – מנורת השולחן האהובה עליה, הטלפון שלהן, התמונה שתלו על הקיר – דברים שחסרו לה בדירה הריקה-למדי של רוי, אף שמראם עורר בה דקירת כאב מרירה בגעגוע לאישה שהייתה חברתה הטובה ביותר. דברים אחרים הם ישנים יותר – אצבעותיה מרפרפות בהפתעה על כריכתו של עותק מרופט של "דברי ימי נרניה", שהשתייך לאולי עד שזה העניק לה אותו ביום הולדתה העשירי, זאת מבלי לקרוא אותו ולו פעם אחת. תצלום ישן של כל משפחת קווין בפריז בטיול כשהייתה בגובה מותניו של אחיה, שניצב בחדרה יותר מעשור עד שנטשה אותו כשעזבה את סטארלינג עם מלקולם. ישנו גם מכתב, מכוסה בכתב ידו המבולגן של אולי – שבו הוא מאחל לה בהצלחה ודורש שתבוא לבקר ושתתקשר ו"מקווה שבחרתי נכון מה לשלוח."

היא מחליטה להתקשר אליו, להגיד תודה. הטלפון בארו-קייב מצלצל פעמים בלבד לפני שקול מוכר עונה. זה לא אולי.

"דיגל!" היא קוראת בהפתעה. "מתי חזרת?"

"לפני שלושה ימים," משיב החייל בצד השני של הקו. "היו כמה בעיות איפה שהייתי ו... טוב, זקוקים לי בבית." צליל צפצוף נשמע ברקע. "אה, סוף-סוף – מצטער, אני בדיוק מפקח על החיפוש אחרי כמה שודדים שתקפו בנק אתמול – " קולו נקטע בידי צווחה משועשעת: "א-בא! צפ-צף! הב-הב! אור!"

"וגם עושה בייביסיטר." מאבחנת תיאה. "מרשים. לילה בארגוס? ואיפה אולי? בדרך כלל הוא מעדיף לעשות דברים כאלה בעצמו."

"ארוחת ערב אפלטונית לחלוטין עם פליסיטי." היא יכולה לשמוע את החיוך בקולו. "במסעדה האהובה עליה. בבגדים מהודרים. ואני חושב שהוא הביא לה פרחים. דונה כמעט מתפוצצת."

תיאה צוחקת, ונדמה לה שהיא מרגישה משהו מואר גדל בתוכה.

הערה של רוי כמה ימים לאחר שהגיעה מגלה לתיאה – לזעזועה – כי הוא מעולם לא צפה ב"הנסיכה הקסומה". אולי, מסתבר, שלח לה גם את מקלט הוידאו שלה, ועל כן, היא מחליטה שהגיע הזמן לערוך ערב סרט. הם מתכרבלים על הספה הצרה עם פופקורן ושוקו חם אל מול המסך, ותיאה הוגה את המילים בלחישה בעודם צופים ("סיוף, האבקות, נקמה, מרדפים, ענקים, הרעלות, אהבת אמת..." "אנסה לא להירדם." רוי מעיף בה מבט מופתע ומחייך בשעשוע.). דקירה של געגוע מפלחת את ליבה. משפחת קווין נהגו לצפות בסרטים יחדיו בערבי שבת, נאספים בסלון ביתם עם קערת פופקורן בחמאה מעשה ידיה של ראיסה. רוברט (אבא, היא מתקנת את עצמה. הוא היה אבא שלה. אבל למילה יש טעם מריר של בגידה) נהג לחבק אותה בסצנות המפחידות, ואולי השתופף מעל קערת החטיפים, התלונן והעיר הערות שגרמו לתיאה לצחקק ולמוירה לנזוף בו ללא כעס. היא פותחת את פיה להגיד משהו על כך לרוי (הרגשה מוכרת היטב ממלאת אותה, שרוי יבין) קול שער החצר הנטרק העולה מבחוץ קוטע את מחשבותיה (ולאחר מכן תחשוב שהיה בו מעין הד, מעין תשובה למחשבה שלא בוטאה עוד.).

"אלה בטח חתולי הרחוב שוב." היא נושפת, מתרוממת מישיבה. "אני אלך לסגור אותו כדי שהם לא יימלאו את החצר."

היא עושה את דרכה אל הדלת, ופותחת אותה במיומנות – כעת היא כבר מכירה כל כתם חלודה ויודעת היטב כיצד להתגבר על הצירים החורקים – ויוצאת אל החצר החשוכה, מהדקת את הסווטשירט סביבה. כשהיא רואה אותו, היא קופאת.

הוא עומד בשביל הגישה שלהם, מול השער, עטוי בבגדים כהים. קשת תלויה על כתפו האחת ופניו... הם נראית בדיוק אותו הדבר. בדיוק כפי שנראה תמיד, במציאות ובסיוטיה. עיניו הבוערות ננעצות בפניה כשהיא יוצאת מהבית, והוא מושיט את ידו היחידה לכיוונה.

"תיאה..." הוא מתחיל לדבר, אבל היא לא מקשיבה.

היא רוצה להכות אותו, להסתער בהפתעה ולשלח בעיטה לכיוון הפנים הללו. היא רוצה להרוג אותו – לשלוף את הסכין החבוי בבגדיה ולשסף את גרונו כפי שכבר שקלה לעשות בעבר. היא רוצה לצרוח עליו על שקולה יצטרד. היא רוצה לקחת את היד המושטת הזו. היא רוצה להסתובב ולברוח, ולעולם לא לעצור.

היא משלבת את זרועותיה.

"לך מפה." קולה שקט. עיניה יוקדות. "ואל תחזור לעולם."

לרגע ארוך הם מביטים זה בזה. ואז הוא מסתובב ויוצא מהשער. היא צופה בו כשהוא פוסע לאורך הרחוב והרחק ממנה, במורד דרך שאינה מכירה ואין לה בה חלק. הקשת האפל נבלע בלילה השקט של אייבי טאון. ואולי זה הסוף.

היא נכנסת חזרה אל הבית, אל הסלון החמים והמלא באור. רוי מרים אליה מבט מהספה. "הכל בסדר?"

היא צונחת על הכריות לצידו, מתכרבלת בשמיכה שלהם. לנשיקה יש טעם של שוקו חם ושל בית.

"כן." היא אומרת לבסוף. "אני חושבת שהכל בסדר."

וככה הם ממשיכים.

היא מוצאת עבודה באיזור, והם מפתחים מעין שגרה. ביקורים במכולת מעבר לפינה לחדש את המלאי במקרר. ויכוחים בבוקר על מי לוקח את המכונית ומי הולך ברגל. ערבי סרט עם שוקו חם ופופקורן, כשסופות הגשם מכות בבית מבחוץ. הסיוטים לא נעלמים – אצל אף אחד מהם – אבל הם לעולם לא מתעוררים לבד.

שום ברדס אדום לא נע ברחובותיה החשוכים של סטארלינג סיטי – אבל אוליבר, כמו אוליבר, כבר יסתדר לבד (ועם פליסיטי, ועם דיגל, ולמעשה, תיאה לא חושבת שיש דבר שיהיה מסוגל לעצור אותם). ואולי הם איכזבו את העיר, אבל בסופו של דבר, בא הרגע להניח את הקשת.

ואולי סיפורים כן מסתיימים.