עד המוות ומעבר לו

ג'יימס פקח את עינייו בפתאומיות, וגל של אור לבן בוהק סיוור אותו כך שנאלץ לסגור אותן כמעט לחלוטין כדי לעמעם את תחושת הכאב והשריפה הנוראית. הכל מסביבו היה לבן: המרצפות שריצפו את הטירה רבת הרושם שבתוכה היה, שהייתה העתק של הגוורטס. התקרה הגבוהה, מדרגות השיש, החצר הלבנה מפתיתי שלג רכים, הקירות שהיו חסרי ליכלוך. פילץ' בטח מאד קפדני בזמן האחרון, הירהר ג'יימס וחייך כשנזכר בצרות שהוא היה עושה ובפילץ' שהיה משתגע מכך לחלוטין, ובעיקר היה שונא תלמידים שדורכים בבוץ ומכתימים את הרצפה הנקייה. אז כן הגעתי להגוורטס, חשב בהיסוס. אבל הוא זכר שלא הצליח. הוא תיכנן לבקר את דמבלדור, להתייעץ איתו על כמה נושאים, להגיד שהוא מסכים להיות המורה להתגוננות מפני כוחות האופל כמו שביקש ממנו זמן מועט לפני זה. הוא תיכן ללכת באותו יום, ואפילו כבר שם בכיס גלימתו את רשימת הקניות שערכה לילי לחנות המכולת בהוגסמיד שהוא הבטיח שיעבור בה לפני שיחזור. ואז... מה קרה? הבזק האור הלבן שוב סימא אותו במפץ, שהחזר אותו בפלאשבק פתאומי לאור ירוק עז בעיניו, מטיל את גופו חסר החיים לאחור. פניו הנחשיות של וולדרמוט צפו בזכרונו והוא התנשם בכבדות. לילי! הארי! הוא ניסה להגן עליהם. הוא מת? הוא חייב להיות מת. הם מתים? אבל אם הוא מת, איפה הוא? לא בהגוורטס, זה בטוח. כאילו רק חיכה שיגיע למסקנה זו, המקום החל להשתנות. נוספו לו צבעים מלבד השחור לבן החדגוניים: קירות בצבעי שמן על הקירות. דשא ירקרק מבצבץ מטלאי השלג. מסגרות לחלונות בצבעים ססגוניים ועליזים. בגדיו האפרורים קיבלו גווני כחול כהים ובולטים. נוסף ספסל, חום עץ מהגוני. עליו ישב איש שנראה בגילו של ג'יימס, שהביט מסביב בגיחוך וקם לכבודו.

"שלום," אמר ג'יימס בנימוס שהצליח לגייס. הוא הושיט את ידו ללחיצה. "אני ג'יימס."

האיש לחץ את ידו המושטת של ג'יימס. "אני יודע," השיב בערפלאיות.

"כן, אה." האיש לא עשה סימן שהוא מתכוון לעזוב לו את היד. "אתה יודע אולי איפה אני?"

"אהה!" האיש צחק בחביבות. "זוהי שאלת השאלות, הלא כן? אני חושב שזה תלוי בך. לי אישית זה נראה הכלאה בין טירת הגוורטס לבית שלך."

"או-קיי", אמר ג'יימס בזהירות ומיצמץ פעמיים רבות מהדרוש. "ומה אני עושה פה? אני מת?"

האיש כיחכח בגרונו. "כן. למעשה, אתה די מת. הגופה שלך מרקיבה אי שם בעולם האמיתי ואתה כבר לא תוכל לחזור אליה. אבל עדיין עומדות לפניך שתי אפשרויות: לחזור לעולם הקודם כרוח רפאים, הד של מה שהיית, או להמשיך הלאה."

"להמשיך הלאה? לאן?" גימגם ג'יימס.

"תראה," האיש פכר את אצבעותיו וענה ברוגז קל של אדם שכבר מתורגל בשאלות מעין אלו. "זה הכל תלוי בבחירה שלך. אם תבחר להמשיך, תראה לאן. תלמד את סודות המתים. ואם תבחר שלא, תחזור לעולם החיים ללא יכולת לעזוב אותו גם כשתמאס בו. אבל זו בחירה שלך, ואסור לה להיות מושפת מידע קודם של מה מצפה לך מעבר."

ג'יימס שתק לשנייה. הרקע שוב השתנה מעט תחת מבטו הבוחן. הקירות שיהו מכוסים בתמונות רבות בגדלים שונים התמזגו ועכשיו הוא עמד לכוד בקוביה הקטנה לארבע מידותיו. מאחוריו קיר עם אריג תמונות יפיפה: הוא מחייך, בחתונה, עם לילי וסריוס. הוא אוחז בהארי התינוק. הוא עם רמוס וסריוס ופיטר. ומקדימה, אריג יפיפה של נוף ומרחבים לא מוכרים. מצידו עמד האיש המוזר שלא הזדהה ודחק בו להחליט ולבחור. התמונה מאחוריו התעמעמה ונמחקה ואז שבה להופיע, הפעם ללא לילי ירוקת העיניים צוחקת לצידו. "מה קרה?" הוא נחרד. "מה קרה לה?"

האיש היה שליו. "בדיוק כמוך, היא הקריבה את עצמה. היא גם בדיוק כמוך עכשיו, בוחרת."

"מה היא בוחרת?" שאל.

האיש הניד בראשו לשלילה. "ההחלטה שלך צריכה להיות נקייה מזה. מאינטרסים. תדע לאן היא ממשיכה כשתמשיך אתה."

"זה אכזרי, אתה יודע?"

האיש שתק. ג'יימס שתק. לכל אחד היו המחשבות שלו והדאגות שלו והחלומות שלו שכבר מי יודע אם יוכלו להתגשם.

לג'יימס היה את לילי, משב רוח קיצי בימי החורף. טיפות גשם ביום בהיר. סופת טורנדו לא צפוייה. מה תבחר? להמשיך לחיות עם הארי ככל שתוכל, או לנוח יחד עם כל מי שנטש אותם? מאיפה לו לדעת? אף פעם לא דיברו על זה. לא העלו על דעתם לחשוב שדבר שכזה יקרה. שהם ימותו, שניהם ביחד, כך במכה. שישאירו את הארי הקטנטן, החלוש, לבדו בעולם.

ג'יימס היה מת, אבל הרגיש חי. כלומר, מוצק וממשי ונושם וזקוק לאוויר ואוכל ותופס מקום ומרגיש. ג'יימס רצה לפגוש את אחותו המתה, ואת הוריו המתים, שהיו איפה שהאיש המוזר כינה 'מעבר'.

ג'יימס ישב שפוף, מבולבל. כלוא בזכרונות של אנשים מתים. והיי, גם הוא מת. אבל אם יבחר שלא להשלים אם זה, אולי מעולם לא יראה אותם. אבל החיים שלו נשארו מאחורה, נקטעו באיבם. איך הוא יכול כך סתם לעזוב אוותם? הוא עוד יכול להתחרט. להיות רוח רפאים. מורה בהגוורטס. להיפגש עם החברים שלו. לספר על איך זה להתמודד מול זה-שאין-לנקוב-בשמו אבל הוא לא מפחד ויקרא לו וולדרמוט, כמו שפעמים רבות לא העז. לראות את הארי הקטן גדל, הבן היקר שלו ושל לילי. לילי! לילי הלא צפויה, החכמה, המקסימה, חמת המזג והמתעתעת. לילי שהוא אינו יכול לעלות על עקבותיה ונפתולי חייה. לילי שאינו יכול להגיד בלב שלם במה תבחר היא ואיך תמשיך. לאיזה כיוון.

לילי והארי הוא, משפחה שלמה ומאושרת שנקרעה והתפלגה. ואז האריג מולו מופיע מחדש עם דמותה מחוייכת של לילי שמושיטה אליו יד ומחייכת בפתיינות החלקלקה שלה. הצטרף אליי, החיוך שלה, העיניים שלה מבקשות. בוא בעקבותיי, אני מחכה.

אז הוא קופץ את אגרופיו על ידיו הקטנטנות של בנו העולל וטופח באהדה על כתפיי חבריו והולך בצייתנות בעקבות לילי. עד המוות ומעבר לו, הוא הבטיח לה פעם. בחתונה, ובלילות קיץ מאושרים לפני זה.

מאחוריו, תנטנוס חייך.