געגוע

הוא ניגש אל שפת הצוק בצעדים קטנים, מביט הרחק אל קו האופק. המים הסוערים הנמצאים עשרות מטרים תחתיו לא גרמו לו זיק של פחד. קול התנפצות הגלים היה חזק מאוד, כאילו דרשו את תשומת לבו הבלעדית של התאום הבודד. רסיסי מים שנישאו ברוח החזקה הוטחו בפניו המנומשים, האבלים והריקניים של ג'ורג' וויזלי. השמש עמדה לשקוע, משאירה חותם כתמתם של אור על המים.

הדמעות הדוממות לא חדלו לרדת, טיפה ועוד טיפה שיכלו להקים את האוקיינוסים מחדש. הדמעות היו מלוחות, כאילו מי הים זלגו מתוך עיניו ורצו להתחבר לסערה שמתחוללת מטה, לסערה שבטאה בדיוק את הרגשתו שלו; כעס, זעם ובדידות. שום דבר לא ימלא את החור הכבד שנפער בליבו.

אמנם כבר שלושה חודשים עברו מאז, אבל מיום ליום שעוברים ההרגשה נהייתה רעה יותר. הוא התחיל לשכוח, לשכוח את חיוכו הקסום של פרד, או את הזיק בעיניים שמאפיין רק אותו. ג'ורג' שנא להסתכל במראה כי אחיו נשקף אליו משם, אבל לא לגמרי. הבבואה של ג'ורג' הייתה קטנה, בודדה, לא שלמה ועצובה, ניגוד מושלם לפרד החי.

ג'ורג' היה מוצף בגעגוע.

הוא רצה אותו, רצה אותו יותר מאי פעם ואם פרד לא יבוא אליו, אז הוא ילך לפרד. רעד קל עבר בו והוא הסתכל שוב מטה אל הים. הוא לא היה מזמין במיוחד, אבל זה השער לחיים או מוות נצחיים עם אחיו. החיים לא יכולים להמשך ככה, כשנשמתו מתה וגופו מתהלך סחור סחור בעולם עצוב.

ג'ורג' פרש את ידיו לצדדים, מביט אל האופק בפעם האחרונה, נושם את ריח הים המלוח שניה לפני שעזב את אחיזתו בקרקע ונפל, נפל, נפל... היישר לחיבוקו של פרד וויזלי.