פיית הפנינה

אמרלד סירקה את שערה הסבוך והמבולגן,
בזמן שחשבה על תירוץ שיספק את הוריה מדוע היא נשארת בביתה ולא הולכת לבית הספר.
אך היא גילתה שהיא עייפה מדי כדי להרהר בכך,
היא החליטה שתחשוב על תירוץ בעוד שעה,
כשהשמש תצוץ.
אמרלד נכנסה למיטתה החמימה וכמו תמיד הניחה את ראשה על הכריות המותפחות והמסודרות,
ונרדמה.
הזמן טס במהירות ולאמרלד היה נדמה שלא ישנה כלל והשמש עלתה,
חודרת מבעד לחדר, ומכריחה את אמרלד לעצום את עינה בכוח.
בגלל האור המסנוור שבקע מהחלון,
לפתע נשמע קולה הילדותי של רובי מבעד לדלת חדרה של אמרלד: "אמי,אמי תתעוררי

אני רוצה לשחק משעממם לי להיות לבד."
כמו תמיד, אחותה לא נתנה לה מנוח,
והעירה את אמרלד העצבנית והזועפת.
אמרלד צעקה, ״תפסיקי, רובי! תני לי לישון! אני לא רוצה לשחק אתך! לא עכשיו!״
רובי צעקה לאמרלד תשובה תינוקית כל שהיא...
משהו כמו: ״אני אגיד אותך לאמא!״ וחרצה לשון לעבר הדלת הסגורה,
שלא העזה לפתוח משום שפחדה מזעמה של אחותה הגדולה.
אמרלד רטנה לעצמה, ״אוף, כמה שהיא מעצבנת!״
וחזרה להתכרבל במיטתה כמו שפאו ,החתולה שלה, מתכרבלת בחיקה.
אך עברו רק דקות אחדות ודלת חדרה נפתחה לרווחה.
אמרלד הייתה מוכנה לצעוק עוד פעם "לכי מפה",
כשהייתה בטוחה שזו רובי.
אבל רק אביה, אדוארד, נכנס בצעדים שקטים לחדר ואמר, ״יופי, את כבר ערה.״
אמרלד פצתה את פיה, אבל לא הצליחה לחשוב על רעיון מספיק מקורי כדי לשכנע את אביה להשאירה בבית.
אביה פנה לצאת מהחדר,
ואז אמרלד עשתה את הצעד היחיד שעלה במחשבתה,
״אבא...״ היא אמרה, כמעט מתחננת.
״אני עייפה מאד.״
אדוארד חייך חיוך קטן ואמר, ״זה לא יעבוד לך, חמודה.
את הולכת לבית הספר היום.״
אמרלד עשתה פרצוף חמוץ,
ואדוארד צחק ואמר, ״קדימה, לקום.
יום חדש מצפה לך מבעד לדלת.״