חורף בבית משפחת פוטר

טוב, אז עשיתי קצת סדר ומצאתי משהו חביב שכתבתי ממש מזמן, ומשום מה לא פרסמתי אותו כאן. אני חושבת שזה היה לאיזו תחרות, וכשקראתי אותו שוב היום החלטתי שעדיף מאוחר מאף פעם לא... בקיצור, קבלו פיק ישן בגרסה קצת מחודשת שלו. תהנו~

-

"…בתור ראש מחלקת ההילאים ובהתחשב בעברך הראוי לשבח, אני מצפה ממך ליותר!"

הארי שמע משפט זה לא מעט פעמים, אך לאחרונה יותר מאי פעם. קולו המרגיע והעמוק של קינגסלי שאקלבולט היה מהול כעת בדאגה ובצער.

"אני מצטער. אשתדל לשוב צלול יותר בשבוע הבא." ענה הארי בכנות מכבידה, והחל לקום מכסאו.

"הארי…" קרא אחריו קינגסלי בהיסוס. הארי, שבדיוק הגיע לוו עליו ניצב מעילו, הסתובב בחזרה. "ישנם גורמים שטוענים שעברך גרם נזק בלתי הפיך לנפשך, והם רוצים- טוב, הם דורשים…- בוא נאמר את זה כך: אני מקווה בשבילך ששבוע הבא יחזור לכותלי המשרד הזה הארי חדש, אחרת… לא יהיה לי הרבה מה לעשות."

הארי הבין היטב את כוונתו; הם שוקלים לפטר אותו. הארי לא הופתע ולא האשים אף אחד, אך תחושה בלתי רצויה של כעס אפפה את גופו.

הוא התכווץ כשדמיין לעצמו את ג'יני והילדים מצטנפים תחת קורת גג מרוחקת ועמומה, בעוד כעשור שנים, מתביישים באביהם, ללא אף מעריץ סודי שישלח להם מתנות בעילום שם או יבקש חתימה. הארי לא דאג לפרנסתו; נתח גדול מההון שהשאירו לו הוריו היה עוד טמון עמוק בלב ליבו של הבנק המכושף. עדיף כמובן לשמור אותם לעת זקנה ולחתונת הילדים, אך בהיעדר כסף אחר- יש מוצא.

היו שתי סיבות בגינן בחר הארי להיות ראש מחלקת ההילאים; האחת הייתה כדי להפוך את העולם באמת ובתמים לעולם טוב יותר, לגרום לכך שלא יהיה אף ילד שיעבור את הסבל שהוא עצמו חווה בנערותו. הסיבה השנייה- ובין הארי לבין עצמו, החשובה ביותר- הייתה על מנת להשכיח ממנו את אותם אירועים אפלים שחזרו ותקפו אותו בחלומותיו. הארי כמה לשכוח הכל, אך ישנם רגעים שייחרטו לעולם בזכרונו: הרגע שבו סיריוס, סנדקו המנוח, נעלם מאחורי הפרגוד; אותם הבזקים בהם וולדמורט עינה אדם או שניים; הרצח של דמבלדור, מורהו האהוב, באותו מגדל מוכה הברק שבהוגוורטס; הבזקים מהלילה בו נרצחו הוריו והוא קיבל את צלקתו- הלילה שבו הכל החל; סדריק דיגורי; הרצח המזעזע של סנייפ- די היה בכך על מנת להוציא כל אדם שפוי מדעתו. הארי העדיף לשכוח הכל בכך שמסר את כל כולו לעבודה. ממש בסיומה של המלחמה האחרונה, טרם הצטרפותו למשרד, הוא אימץ לעצמו תחביבים חדשים, כגון האזנה למוזיקה, על מנת להדחיק ממוחו את כל אותם זכרונות. הוא שיחק קווידיץ' מדי שבוע, אך אפילו התחושה העילאית שהתלוותה אליו בכל פעם שהמריא מהקרקע לא הצליחה להדחיק לגמרי את הרגשות המרים. הזמן השכיח ממנו רק במעט את זוועות המלחמה, והארי חיפש פתרון אחר- עבודה שתדרוש ממנו למסור את נשמתו, במלוא מובן המילה.

אך הנה, הוא בעבודתו כעת ועודנו מהרהר זמן רב למדי במה שהיה, ושוב שוקע במרה שחורה. היה משהו בחורף שהזכיר לו דברים קשים כל כך- אולי הקור העז גרם לו להיזכר בצינת הסוהרסנים, שכה הרתיעו אותו. הזיכרונות הללו היו צפים ועולים בו בעיקר בסופי שבוע גשומים כברגע זה, בעת שיחתו השבועית עם קינגסלי שאקלבולט, שבאופן טבעי הזכיר לו לא מעט דברים.

הארי מיהר להתנער מהרהוריו. הוא הסיר את מעילו ממקומו שעל הוו הבוהק, ולבש אותו בדממה מוחלטת, מתעלם מהמבטים המודאגים ששיגר לעברו בן שיחו במסווה. הוא פשפש בכיס מעילו בחיפוש אחר המפתחות של משרדו, תוהה אם נעל אותו לפני שבא הנה. הוא מצא את הצרור בכיס הקטן שבו נהג לשאת תמיד את מפת הקונדסאים על מנת שיוכל לעקוב אחר בניו, ליתר ביטחון- הרגל מגונה שלא היה מסוגל להרפות ממנו מאז שצפה בג'יני בתקופת המלחמה; הנה עוד דבר המורה על כך שהמלחמה אכן שיבשה את דעתו- המפה הייתה פתוחה. הוא העיף בה מבט קצר לפני שסגר אותה. הוא נזכר בסנדקו האהוב, בפטיגרו הבוגד, בצל-צילו של אביו, ובלופין. משום מה, תמיד שנזכר בלופין, עלה בעיני רוחו פניו המתייסרות כמו זו שעלתה בפניו באותו ערב בו סיפר להם שטונקס בהריון של טדי הקטן…

והנה הוא שוב שוקע עמוק עמוק בבור השחור… הוא השיב בזהירות את המפה למקומה, מלמל ברכת "סוף שבוע רגוע" לעבר קינגסלי, ויצא מהמשרד.

החורף היה בשיאו, ונפוצו שמועות על שלג שעלול לרדת בכל רגע. הארי תהה אם לא עדיף לו להתעתק ישירות לבית, אך כאשר עלה לפניו דיוקן פניה של אישתו האהובה, הוא נמלח בדעתו: לפני יומיים הוא חזר הביתה דרך רשת הפלו- אך פספס את האח. הארי אמנם טייל מעט והשתהה ב"מחילה", נהנה לבלות עם המשפחה החביבה של אישתו מעט זמן לאחר יום עבודה ארוך ומפרך, אך ג'יני לא אהבה את זה כלל וכלל, והוא הבטיח לה הבוקר שיטוס הביתה היום- תעופה היה סוג התחבורה האהוב ביותר על שניהם.

הארי כיסה את ראשו בכובע הצמר שארזה לו ג'יני (והגברת וויזלי הכינה. כשנוכחה לגלות שיש לה פנאי מאז שגוזליה פרחו מן הקן, היא החלה לסרוג גם כובעי צמר, בנוסף לסוודרים המסורתיים המחממים שלה), ויצא מהבניין העצום; הרוח בהחלט הייתה מאיימת וחזקה מנשוא. למרות השעה המוקדמת, השמש כבר שקעה, וחושך שרר בחוץ, כשמדי פעם ברק האיר מעט את השחור שבשמיים. גשם זלעפות ירד ושטף את כל הרחובות. זוג ילדים קיפצו בין השלוליות בעליזות, בעוד אימותיהם קצרות הרוח קוראות להם לשוב מחשש שיתקררו.

הארי הטיל על משקפיו קסם נגד הגשם שלמד מהרמיוני, טיפס על המטאטא והחל לטוס במהירות, הרוח שורקת בין אזניו; אש המחץ נשאר איתן כתמיד.

הארי לא אהב את החורף באף מצב שהוא- קול הגשם הנוקש על החלונות בעוז הזכיר לו את קולו הקר כקרח של וולדמורט, והחושך הנצחי הזכיר לו את שיערה השחור ובגדיה הכהים והמטונפים של בלטריקס לסטריינג' בעת שרצחה את סיריוס, ובתוספת שריקות הרוח הארי ראה בעיניי רוחו את דמותה הצוחקת בפראות וברוע לב כאשר רדף אחריה ברחבי מחלקת המסתורין.

לאחר זמן שנדמה לו כנצח, הוא הגיע הביתה. ג'יני פתחה בפניו את הדלת בחיוך, ונישקה אותו.

"הכנתי לך מרק צח, כמו שאתה אוהב, ויש מים חמים במקלחת." היא לחשה לתוך אוזנו בעת שעזרה לו לפשוט את מעילו הרטוב ויבשה אותו במהירות. אחר לקחה מידו הקרה את המטאטא. "ותתארגן מהר, מותק." היא נישקה אותו שוב.

הארי חייך. למרות הקור העז, היה לו חמים ונעים מבפנים, ואהבה מתוקה הציפה את כולו.

ג'יני צפתה בו בעת שאכל. הוא ידע כמה היא אוהבת לראות אותו לוגם בשקיקה מן המרק ומלקק את שפתיו.

"איך היה בעבודה?" היא שאלה בעניינות; היא ידעה כמה ימי חמישי אפלולים שכאלו קשים עבורו.

"הניחי לזה עכשיו, אספר לך מחר בבוקר, כאשר השמש תזרח." הוא ענה, בעיניו השתקפו צער-מה, והמשיך לשתות בדממה.

"מעדן!" הוא אמר בשביעות רצון לאחר שהוריק לגמרי את הקערה השנייה שלו.

"תודה." היא ענתה בחיוך. הארי מיהר להרים את הצלחת לכיור- אך מגע ידיה העדין עצר בעדו. "אני אדאג לזה, מותק. אתה לך תתקלח, אני מדליקה בינתיים את החימום בחדר." הארי לא התווכח איתה.

"חמש דקות ואני חוזר." הוא הבטיח. הוא אהב את הרגעים ההם, בהם גילו אהבה אחד לשני, בחום נפשי וחיצוני. החמימות הזו כאילו ביטלה במעט את הרגשת החורף התמידית ששררה בכל מקום, זו שהארי נרתע ממנה מאז המלחמה.

הארי קיים את הבטחתו; הוא יצא מהמקלחת לאחר חמש דקות בדיוק, עטוף בחלוק בלבד. הוא מיהר להיכנס לחדר השינה שלהם, הן מפאת הקור העז ששרר במסדרון, והן מפאת הציפייה העזה לבאות. השינוי במזג האוויר הורגש מיד; ג'יני אכן חיממה כראוי את החדר, כדוחקת בו להתפשט במהרה.

ג'יני ישבה על המיטה, והביטה בו באהבה כשנכנס. ברק הציף את עיניה, ברק שכה ייפה בעיניו את עיניה היפות ממילא. כשראתה אותו נכנס, ג'יני נעמדה.

היא לבשה שמלה צמודה לגופה, זהה לצבע עיניה. השמלה כיסתה רק כרבע מן רגליה החטובות, ומחשוף עמוק חשף את חזה העדין והנאה. הארי התקרב אליה לאט, וללא מילים השכיב אף את פלג גופה העליון אל המיטה. היא הסתובבה כתגובה, והוא החל לפתוח את רוכסן שמלתה, דבר שחשף את גבה לגמרי, פרט לפס אופקי עשוי קטיפה התואם אף הוא לצבע שיערה, המסמן כי טרחה לקשט את גופה בחזייה נאה ותואמת. הוא נשק מעט לגבה טרם היא הסתובבה בשנית ופשטה את שמלתה לגמרי. חושיו של הארי התכההו, כפי שקרה בכל פעם שהביט בגופה החשוף. היא לבשה, כאמור, את חזיית קטיפה האהובה עליו, זו שהבליטה את עיניה. הוא רכן מעליה, והחל לנשק את כל גופה, החל ברגליה וכלה בצווארה, עם התעכבות קצרה על החזה. לאחר שגמר, היא חייכה אליו בחום, ואז התנפלה עליו בלהט והם החליפו תפקידים; הוא היה שרוע כעת על המיטה, והיא רכנה מעליו, ופתחה בעליזות את הקשר שיצר בחלוק, חושפת אט-אט את גופו, עד ששכב עירום לגמרי. היא עזרה לו להשליך את החלוק לקצה המיטה, ואז התנפלה אליו שוב, מאפשרת לו לפתוח ברכות את סוגר החזייה, ולהשליך גם את זו האחרונה.

"אני אוהבת אותך." היא אמרה לו, בעת שכיסתה את שניהם בשמיכת חורף עבה עד למותניים. הם התחכחו זה בזו בלהט תחת השמיכה.

"אני יותר." הוא לחש, והתכוון לכל הברה שיצאה מפיו; רק בזכותה, הוא ידע, החורף לא מהווה עבורו סיוט אחד גדול והופך אותו למשוגע חסר-תקנה. היא הייתה כל חייו, ללא ספק.

הוא לא העיר לה על כך שנשארה עם התחתונים- היא נעתרה לבקשתו שלא להביא כעת ילדים נוספים לעולם (ג'יימס ואלבוס-סוורוס הקטנים היוו עבורם אטקציה מספקת), לפחות עד בוא הקיץ, אך סרבה לסמוך על אמצעים חיצוניים. הארי הבין אותה, כפי שהיא השכילה להבין את בקשתו.

הם היו מסוגלים לשכב כך עוד שעות רבות- היה זה הדבר היחיד שהארי אהב בתקופה הזאת, בין חופשת חג המולד לחופשת חג הפסחא- הם היו יכולים לעשות את זה בשקט, לכמה זמן שיחפצו, מבלי שיתעורר הצורך להפסיק בשל חלום מפחיד שחלם אחד הילדים.

שלא ישתמע דבר אחר- הארי אהב את ילדיו אהבה שלא ניתן לתארה במילים, כפי שאהב את ג'יני. הוא לא הצר על כך שבחופשות הם נאלצו להפסיק, אלא שזה היה היתרון היחיד של החורף על פני הקיץ, והארי מנה לחורף חסרונות רבים מספור.

הם נהנו זמן רב, לוחשים זה לזו מילים רכות כפנינים וכמרגליות, עד אשר ג'יני החליטה כי הגיעה העת שתלך לבשל עבור שניהם. גופה נצמד לגופו בפעם האחרונה להערב, ואז הם החלו להתלבש.

ג'יני יצאה לפניו, והלכה למטבח. הוא סידר מעט את המיטה לפני שיצא.

כאשר הארי יצא את החדר, הוא נחשף לקור העז, אך ידע שבעוד כחודש ישוב להתחמם- ואז יגיע שוב הקיץ, והשמש תזרח על העולם ותאיר בניצוץ מיוחד את חייו. עד אז, הוא ידע, הוא יצטרך לעבוד על עצמו, ולנסות להקדים השנה את בוא הקיץ לנפשו.