שמיים כחולים, שמלה אדומה

ג'יימס מתקרב אליה וידיו נכרכות באינסטינקט סביב מותניה. ידיו מרגישות כה חמות ונעימות כנגד עורה, משדרות אהבה שעוקצת את ליבה של אשתו האדמונית. היא נזכרת איך פעם הם היו נשארים ערים במשך כל הלילה ומדברים על הכל או על כלום, מתנשקים ומחייכים וצוחקים ומעבירים ידיים בשיער של השני. ברגע אחד של שלווה נפשית היא נותנת לעצמה, רק לרגע, להתמסר לידיים אוהבות וחמימות, לשפתיים יבשות המנשקות את צווארה המתוח ברכות שמעוררת בה צמרמורת, לחום הגוף של בחיר ליבה מתפזר בגבה, אופף את עמוד השדרה שלה; ממש לפני שהוא מתפשט לחלק הקדמי של גופה, היא נאנחת באופוריה לא מוסברת.  

"ג'יימס. אל."

שפתיו קופאות מיד על צווארה. הטון שבה הפטירה את צמד המילים גרם לליבה להתערער, הוא מכווץ את מצחו, ספק בכעס ספק באכזבה של רגע, ומרים את ראשו. נשימתו הכבדה ממלאת את החדר, ואנחה פתאום נפלטת מפיו.

"זה בגללו?" הוא שואל, מפר את הדממה שגרמה לליבה של לילי להתקשח אט-אט. הקור של מכתש גודריק גורם לעורה של לילי לסמור. "את דואגת להארי, אני יודע. גם אני, לילי, הוא הדבר הכי טוב שקרה לי... את מפחדת לאבד עוד אחד כמוהו?"

"קר לי," היא מתחמקת מן השאלה באלגנטיות. "הארי כבר ישן?" היא מסתובבת אליו, בוהה בו בעיני השקד המהפנטות שלה, והוא מרגיש כאילו הוא הולך לאיבוד בתוך יער סוער.

"כן." הוא עונה בתבוסה ומגרד את זיפיו למען הסר ספק. "כן, הוא ישן."

"לילה טוב," היא מפטירה ומעבירה יד בשיערה האדמוני. היא נושקת בזהירות יתרה על לחיו המחוספסת, מעבירה אגודל על קמט דאגה במצחו, אחד מבין רבים שהספיק לצבור בגיל 20. "אני אוהבת אותך, ג'יימי." הוא מחייך אליה בחזרה, חצי חיוך כנה; רק מבטה מפיח בו תקווה. "גם אני, אהובה."

"תני לי לעזור לך, גברתי," בחור איתן וגבוה רכן לעבר מזוודתה של לילי, שהייתה לבושה במיטב מחלצותיה: בז'קט צמר זהוב, כובע ברט ירוק ונעליים שחורות. שיערה הדק והאדמוני היפנט את העוברים והשבים, את כל הגברים הכורים למיניהם, ואת כל הפוליטיקאים המתחילים עם המזוודות המצוחצחות, שהדבר האחרון שחשבו עליו הן נשים.

לבחור היה חיוך מלבב. שיערו הבהיר היה מסודר להפליא, כאילו כל המוניטין שלו תלוי בדרך שבה שיערו מסודר, והעניק לו מראה בוגר להפליא. עיניו הכחולות כאילו זרחו באפלולית הקלה, וניצוץ התקווה שבעיניו – למרות גופו החסון ולסתו המחודדת – הזכיר ללילי שהוא עדיין נער.

"תודה רבה, כמה נדיב מצידך," היא עקבה אחריו בצעדים מהירים אל עבר רציף הרכבת, יורדת במדרגות בחינניות.

"הולכת כמו הפלפאפית," מלמל הנער בלחש, ולילי הייתה בטוחה שדמיינה.

"סליחה, אמרת משהו?" לילי בחנה את הליכתו המגושמת ואת עמוד השדרה הכפוף שלו, מכווצת גבות ושפתיים.

"אכן, גברתי," חייך, "אבל זה לא אמור להטריד אותך." הוא צעד את צעדו האחרון במדרגות וחיכה לה שתרד.

"אל תתעלם ממני," היא עמדה למולו וחטפה את מזוודתה בחוצפה מכף ידו הקטנה, שצף מילים פורץ מפיה באומץ, "אני די בטוחה שאתה אמרת 'הולכת כמו הפלפאפית'."

"אני מניח שתסדרי מכאן, גברתי," הוא קד בפניה קידה קצרה, השתעל והחל להתקדם מערבה ברציף הרכבת. היא חיזקה אחיזתה במזוודה ורדפה אחריו בצעדים נמהרים. "אתה קוסם?" לחשה בפליאה.

"אני מתחיל לפקפק בשפיותך, גברתי." הפטיר בכחכוח גרון והאט את צעדיו. "אני ממהר, ברשותך."

"זה לא הכרחי, כל הדיאלוג הזה. פשוט תגיד שכן," ניסתה לתפוס את מבטו, בעוד שהוא הרכין את ראשו. הוא הקשיח את לסתו והושיט את ידו ללחיצת יד.

"לילי." לחצה את ידו.

"בנדיקט." ידו השתחלה לכיס ישר אחרי שלחץ את ידה של לילי. "בנדיקט לומברד. היה נעים מאוד להכיר אותך, לילי. אני בטוח שנתראה שוב."

הוא השאיר אותה פעורת פה במקצת, עומדת ברציף הרכבת החונק עם מזוודה שטרם נשמטה מידה, בלי תשובה ברורה על שאלתה, מוקסמת להפליא.

וכך הכירה לילי את בנדיקט אליוט לומברד; בן הלוויה הראשון.