אני לא תמיד נשאר אני

היי חבר'ה...
פאנפיק שני. התאמצתי לעשות אותו די משעשע...
אז: תגובות והרבה.
תהנו!!!

נעמדתי מול המראה במקלחת. "הו, את נראית נפלא, כמו תמיד." התמוגגה המראה.

"תודה לך," עניתי לה בנימוס.

לא כדאי להרגיז את המראות בהוגוורטס, בייחוד אם את לא רוצה לקום יום אחד ולגלות שהיא שינתה את בבואתך במראה לשימפנזה גדולה ומכוערת.

הסתכלתי על עצמי בסיפוק.

שפתיים קטנות ואדומות, שיער בלונדיני, אף סולד ועיניים כחולות.

אה, ולא לשכוח את הפרח בשיער.

נשמעה דפיקה בדלת.

"דוני, את מוכנה? אני יורדת למטה בעוד: 10, 9.."

"כן, כן, באתי." פתחתי את הדלת וכצפוי, לידה, נשענת על הקיר, עמדה לא אחרת מאשר חברתי אמילי.

"נראה אותי משיגה אותי, מילי! קדימה אל האוכל!"

צעקתי והחלתי לרדת במהירות בגרם המדרגות. אמילי גלגלה את עיניה וירדה אחריי.

"יאמי..." אמרתי בתיאבון כשהגעתי לאולם הגדול והתיישבתי ליד השולחן של רייבנקלו.

אין לי מושג בעצמי למה היה מצב- רוח כל כך טוב הבוקר.

אבל מה שבטוח זה שהוא עמד להתפוגג מהר מאוד.

מזגתי לעצמי מיץ דלעת והחלתי להרכיב לי סלט מהירקות.

אני לא בדיאטה או משהו, אבל זה מה שאני אוכלת בבוקר.

התחלתי לדבר עם חבורה של ילדים. גם כן מרייבנקלו.

אחד מהם היה טומי לנרן, הבחור שבו אני מאוהבת. (!)

וואו, הוא כזה חמוד. וחתיך. ומקסים.

וחמוד כבר אמרתי?

יש לו עיניים ירוקות כהות, עור שחום ושיער בהיר.

בעוד הייתי שקועה בחלומות שלי, אמילי הסתכלה לכיוון הנגדי, ואז טפחה לי על הכתף המון פעמים בעצבנות.

התחלתי להתעצבן.

"מילי, מה יש לך היום?" שאלתי אותה בחוסר סבלנות, עדיין עם הגב אליה.

"אמ... דוני, אי פעם סיפרת לי שיש לך תאומה שמעולם לא פגשתי ומעולם היא לא למדה בהוגוורטס עד היום?" היא שאלה בחשש.

"על מה לעזאזל את מדברת?!" אולי הגזמתי בצעקה שלי עליה.

ואולי לא...

היא הצביעה על ילדה. עכשיו הבנתי למה "לעזאזל היא מתכוונת."

פערתי את עיניי.

היא נראתה בדיוק כמוני.

אותן שפתיים קטנות ואדומות, אותו שיער בלונדיני, אותו אף סולד ואותן עיניים כחולות.

אני עמדתי להתעלף.

טוב, לא עמדתי להתעלף.

התעלפתי.

טוב, גם לא התעלפתי.

אני לא יודעת בדיוק להסביר מה זה היה.

"דוני... למה את דופקת את הראש שלך על השולחן?"

תודה רבה אמילי.

הרסת לי את כל התדמית של התעלפות.

בעצם, זה לא כל כך נורא.

נראה לי שטומי במילא לא עומד לנשק אותי בזמן הקרוב.

לפחות לא אחרי 100 שנה שאני אשכב לי בתוך ארון מזכוכית עם סבתא וצייד ועם שבעה גמדים.

נראה לי שדי ערבבתי בין אגדות מוגלגיות.

בכל אופן, נראה לי שלסבתא ולגמדים ולצייד ולי התחיל להיות קצת צפוף.

אוך, אני חייבת לצאת מהפנטזיות שלי על אגדות מוגלגיות ועל זה שטומי בא לקראתי על סוס לבן ו-

אוווווווו. זה שוב קורה.

לעזאזל.

הרבהההההההההההההה תגובות!!!!!!!!!!!!!!

		הפרק הבא