אני לא אשתנה.

כולם צחקו עליי.

הייתי הולכת במסדרונות ושומעת צחקוקים.

נכנסת לשירותי הבנות ושומעת גיחוכים.

קוראים לי פנסי פרקינסון, ויש לי פנים של כלב פחוס.

כל בני גריפינדור צוחקים לי בפרצוף, אני יודעת. גם תלמידי סלית'רין צוחקים, אבל הם לא אומרים לי את זה.

אבל אני יודעת.

אני יודעת!!!!!!!!!!!!!

הדבר שעשה אותי לנושא לצחקוקים של כולם זאת השומה שלי.

יש לי שומה ענקית.

על האף.

עם שערות.

חומה.

גדולה.

מגעילה.

דוחה.

בגללה צוחקים עלי.

כמה קללות ניסיתי, היא לא יורדת.

ואני,

מבקשת,

תפסיקו,

לצחוק,

עלי.

זה כואב לי בלב. למרות שזה לא נראה ככה.