הוא ידע. הוא תמיד ידע.

קרדיט לחתימה שהייתה פעם לאלכסנדרה. ממנה שאבתי את הרעיון (וחלק קטנטן מהטקסט) תהנו.

לפני הקרב על הוגוורטס, פרד ידע. הוא ידע בערך מאז שג'ורג' התבדח על היותו "לא מאוזן". ברור שהוא ידע. זאת הייתה הרגשה פנימית כזאת, שיודעים משהו עמוק בלב אבל חושבים שזה כלום. 

פרד לא חשב שזה כלום. כי הוא ידע. הוא הניח שמאז ומעולם הוא ידע, אבל הרגשתו התחזקה כשג'ורג' חזר בלי אוזן. שהוא לא מאוזן.

אז הוא החליט לכתוב מכתב. ואם יתברר שטעה, יוכל לצחוק על זה בעתיד, כשלו ולג'ורג' יהיו נכדים. אבל הוא לא סמך על זה.

כי הוא ידע.

במין שיתוק חושים, פרד שלף דף ועט נוצה והחל לכתוב.

'פורג'.

אם תקרא את המכתב זה, סימן שאני כבר לא צוחק על האוזן שלך. ושאתה לא מאוזן.

מצטער. הייתי צריך לפתוח בבדיחה. אני לא יכול להעלות אחת כזאת כרגע, אז אני אעלה איתך זכרונות. 

זוכר כשהארי הביא לנו את החרמשים שלו כשניצח בגביע האש? באותה שנה צמחו לנו זקנים. מיד דימיינתי אותך זקן, עם אנג'לינה לידך, ואתם צוחקים צוחקים... ואני לא נמצא שם.

אוקי, נעבור לזיכרון אחר.

זוכר שברחנו מבית הספר על מטאטא? התבדחנו שעות על הפרצוף של אמבריג'. התמלאנו אימה כשחשבנו על אמא, ועל איך שהיא תצעק עלינו כשתגלה שאנחנו פותחים רשמית את החנות שלנו... שתנהל בלעדי.

טוב, שכח מהזכרונות. (הבנת? לשכוח מהזיכרון? אני מניח שכשתקרא את זה לא תחייך.) תמיד היית טוב יותר ממני בקטע של הבדיחות.

אני יכול לבקש ממך טובה? אתה יודע, כאח אל תאומו? 

תמשיך לחייך. ג'ורג', אני מתחנן לפניך, תמישך לחייך. תמישך לצחוק. תמשיך להרגיז את כולם. ו... נהל טוב את החנות שלנו, טוב? ותגיד לרון וג'יני שיש להם הנחה. ותגיד לצ'ארלי וביל שאלוהם ישמור, שיעזרו לפרסי למצוא כלה, טוב? אמא לא תעמוד בזה אם ישאר רווק. ואמא... גאד, מה תגיד לאמא? אני מצטער שאני מפיל עליך את הדבר הזה, אבל תמוסר לה ולאבא את אהבתי. ותגיד לאמא... טוב, תגיד לאמא לדחוף את רון והרמיוני אחד לשני, למה השניים האלה גם אם יפגעו בקיר של רגשות אהבה אחד לשני הם לא ידעו על זה.

וג'ורג'... אוי ג'ורג'...

אל תאשים את עצמך, טוב? זה לא אשמתך. לא משנה מה יקרה, זה לא אשמתך. ועוד דבר...

אני ידעתי. אני נשבע, אני תמיד ידעתי. לא נועדתי לכאן. אני יודע עכשיו, ואני אדע בעתיד ואני ידעתי. הרי משהוה צריך לעשות קונצים בגן עדן.

איך אני יודע שאני אהיה בגן עדן? טוב, שנינו רוח הקודש! הבנת? אתה הקודש ואני...

אוי, ג'ורג', בבקשה על תבכה... ניסיתי לסיים בבדיחה אני נשבע.

כי ידעתי. (ושלא תעז לכעוס עלי שלא סיפרתי לך, אתה יודע בדיוק איך היית מגיב.)

להתראות לנצח,

אחיך התאום והמדהים, 

פרד.'

פרד קיפל את המכתב לשניים, נחוש להכניסו למעטפה, אך ברגע האחרון שלף את המכתב בשנית וכתב את שורת הנ.ב.

'נ.ב. אה, וג'ורג'? תתקדם עם אנג'לינה כבר, תעשה לי טובה. היא אוהבת אותך, אדיוט אטום שכמוך. נראה שהאטימות עוברת במשפחה. 

ו... נסה להפיץ חיוכים, טוב? ותתחיל בשלך, כי הוא כנראה נעלם... אוי ג'ורג' אני מתגעגע... אני מצטער, אני כל כך מצטער.

אני אתגעגע אליך... ושלא תעז לתרץ שהגעגועים שלך אלי הם מה שמונע ממך להתקדם בחיים, טוב? אני אשנא את עצמי עד יום מותי אם תעשה את זה. כלומר, אני אשנא אותי עד יום מותך...

מצטער ג'ורג', זה לא יצא טוב. אני אשנא את שנינו ואקלל את החנות ברוחות רפאים אם זה מה שיקרה.

וג'ורג'? אתה יכול להבטיח לי שתקיים את המכתב הזה? בתור בקשה אחרונה מאחיך המת? שוב לא נשמע טוב. אני אסיים את המכתב כאן, טוב?

אוהב ומתגעגע עד אין סוף, 

פרד.'

פרד קיפל את המכתב, הכניס אותו לתוך המעטפה, סגר, והחביא אותו מתחת לכרית של ג'ורג'. הוא לא שם לב שדמעות זולגות לו על הלחיים עד שירד למטה, וג'ורג' הופיע לפניו.

"היי פרד - אחי, מה קרה לך? מה הפכת להיות רכיכה? אנג'לינה נפרדה ממך שאתה ככה?" התבדח ג'ורג', אבל החיוך נעלם מפניו. 

"מ - מה?" התנער פרד, מוחה את עיניו. "לא, אחי, זה כלום. מה רצית?"

החיוך שב לפניו של ג'ורג' בכזאת קלות עד שזה פגע בפרד כמו אגרוף בבטן.

"טוב, אחי היקר, שלחו במטבעות של צ"ד שיש מלחמה עכשיו בהוגוורטס. 'תה יודע, ה-מלחמה. צריך להתארגן ולעזור לחבר'ה שם, נראה לי צריכים עזרה. וזאת גם אפשרות להתחמק מאמא, כי היא בחיים לא תרשה לנו ללכת." נראה שג'ורג' ציפה לבדיחה מבן שיחו, אבל פרד רק חייך.

כי הוא ידע. ועכשיו זה רק עיניין של זמן.