לגרום לו לקנאD:

לגרום לו לקנא...

פאנדום: הקונדסאים.

תקופה: תחילת השנה החמישית שלהם.

שיפ: סוורוס\לילי.

דירוג: PG13

דסקליימר: כל הזכויות על הדמיות לא שייכות לי....

טיזר: שיתוף פעולה בין חברים. איך הם לא חשבו על זה קודם?

תודות: לבטא הנהדרת שלי, שאתם לא מכירים -שקד!

ועכשיו, לוואנשוט!

"היי לילי!" לילי שמעה מאחוריה. כשהיא הסתובבה, היא ראתה את החבר הכי טוב שלה, סוורוס סנייפ. היא חייכה לעברו.

"היי סו. איך היה בחופשה?" היא שאלה, ושניהם עלו לרכבת. הוא לא ענה.

"ההורים שלך ממשיכים לריב?" לילי שאלה במבוכה קלה, כשהיא וסוורוס חיפשו קרון, והתיישבו ביחד בקרון האחרון.

"כן... אבל הפעם הם ניסו להיות יותר נחמדים אחד לשני." הוא אמר בקול משועמם. "אבל זה לא מעניין. איך היה החופש שלך?"

"נהדר!" לילי אמרה, וחיוך גדול נמרח על פניה. "המשפחה שלי כל כך מתלהבת מהעובדה שאני מכשפה... חוץ מפטוניה, אבל לא כל כך אכפת לי מה היא חושבת... מה שמזכיר לי, למה לא באת לבקר אותי בחופש? אנחנו גרים במרחק של כמה רחובות!"

"הייתי די עסוק..." סוורוס מלמל. "וראיתי אותך כש-"

"אתה לא צריך להזכיר. זה היה מרושע מצדם..." לילי חייכה, והסיתה קצוות שיער ג'ינג'י ארוכה וחלקה אל מאחורי אוזנה. הרכבת התחילה לנסוע.

"מה עוד עשית בחופש?" סוורוס שאל. "חוץ מלהיות מטרה של מתיחה מרושעת במיוחד?"

לילי התעלמה מהמשפט האחרון שלו, ואמרה: "תראה מה מצאתי באחד מספריי הלחשים החדשים שלי..." ואז הוסיפה: "מלקיוס-שיסטוס!"

'אתה שומע?' היא חשבה בחיוך. סוורוס היה המום.

'זה כזה שווה!' הוא חשב בעצמו, כדי לראות אם זה פועל, אבל לילי אמרה: "זה לא מה שאתה חושב, זה מה שאתה מתכוון לשלוח לי. אחרי כל דבר שאתה חושב אתה צריך לחשוב 'שליחה'..."

"אוהו..." סוורוס מלמל בחיוך, ואז חשב: 'זה כזה שווה! שליחה...'

'אני יודעת!' לילי חייכה. 'והדרך היחידה של אנשים להידחף לשיחה היא רק אם נזמין אותם!'

'גאוני!' סוורוס חשב בעצמו, והוא ולילי פרצו בצחוק. 'איך נקרא לזה?'

'דיבור מחשבתי?' לילי שאלה במחשבותיה.

'בסדר...' סוורוס הצליח למלמל בראשו, ושנהם פרצו בצחוק מחודש. לפתע הם שמעו רעשים מהמסדרון.

"אין עוד מקומות, רך-כף! בואו נבדוק בקרון האחרון!" אמר קול מוכר...

ג'יימס פוטר.

"אוח..." לילי וסוורוס אמרו יחד, והסתכלו על הקרון הריק שלהם. היה בו מקום בדיוק לארבע אנשים.

"מה נעשה?" סוורוס לחש באימה. ללילי היה רעיון. היא קמה והתיישבה ליד סוורוס, כשהיא לוקחת את ידו ושמה אותה מסביב לכתפיה, ונשענה על חזהו של סוורוס. זה מצידו רק הסמיק, ושאל: "מה את עושה...?"

'תעזור לי לעצבן את פוטר?' היא חשבה, וסוורוס היה יכול להישבע שהוא רואה חיוך זדוני מבליח על פניה.

'בשמחה!' הוא חשב בחיוך, וברגע שהדלת נפתחה לילי קמה והתיישבה ממש עליו.

"אכפת לכם?" לילי כעסה, וג'יימס הסמיק כהוגן. הוא מלמל: "סליחה, אוואנס!" וסגר דלת התא. לילי וסוורוס צחקקו, מתאמצים לא להתפוצץ מצחוק, ויכלו לשמוע את השיחה של ג'יימס וסיריוס:

"אתה ראית מה שאני ראיתי???"

"אני ראיתי שיש שם מקום."

"רך-כף! תפתח את הקרון ותסתכל!"

סיריוס פתח את דלת התא, וראה את לילי יושבת על סוורוס. הוא בלע רוק, וסגר את דלת התא. לילי וסוורוס התחילו לצחקק שוב.

"קרניים, התכוונת לזה..."

"מה קרה?"

"קרניים ואני ראינו מחזה שלא יתואר..."

"מה?"

"תבדוק ותראה!"

הפעם היה תורו של רמוס לפתוח את התא, להשתנק, ולסגור אותו כשהוא אומר: "סליחה!"

"ראיתם מה שאני ראיתי?"

"כן!!"

"לצערי..."

"מה הולך כאן?"

"הנה אתה, זנב-תולע!"

"אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להיכנס. אין עוד מקומות..."

הפעם דלת התא נפתחה, וארבעתם נכנסו פנימה, כשג'יימס עוצם את עיניו בחוזקה. הוא המשיך ללכת וללכת עד שהוא נתקע בזגוגית החלון.

"אוח..." לילי כעסה, קמה מסוורוס והתיישבה לידו בעצבים. סוורוס הניח את ידו סביב כתפיה בהבעה אוהבת.

הייתה שעה של שקט, בה לילי וסוורוס התלחששו אחד עם השני וצחקקו, וג'יימס החמיץ פנים, כשפרצופו אדום במיוחד.

"אז..." ג'יימס התחיל. "איך.. איך הפכתם ל... ל.... ל..." הוא בלע את רוקו, "לזוג?"

"זה לא עניינך, פוטר." סוורוס אמר בקור.

"סוי, אני חושבת שמגיע לו לדעת את האמת..." לילי אמרה, ואז הוסיפה: "זה מה שקורה ששלושת החברים שלך מחליטים לתקוע אותי ואת סוי בתוך ארון המטאטאים הקטן במיוחד של סוי."

"אני לא בטוח שמזה אפשר להתדרדר-זאת אומרת-להתחיל לצאת אחד עם השנייה..." ג'יימס מלמל, תוקע בסיריוס מבטים של: "אתה הולך למות בקרוב, עדיף שתברח..."

"כן, אבל הם תקעו אותנו שם רק עם בגדים תחתונים..." לילי חייכה. "מעולם לא ידעתי שסוי שלי כל כך שרירי, ו-"

"זה בסדר, אנחנו לא רוצים לשמוע..." הארבעה אמרו ביחד.

רק כעבור שעה נוספת השיחה התחדשה שוב.

"אז.." ג'יימס היה זה שהתחיל את השיחה שוב. "רך-כף החליט שזה היה מצחיק לכלוא אתכם ביחד ב... בארון מטאטאים קטן במיוחד?"

"כן." שניהם ענו לו יחד. "ואם אין לך משהו יותר מעניין לדבר עליו, אז אולי כדאי שתפסיק." סוורוס מלמל, והתחיל ללטף את שערה הג'ינג'י של לילי. ג'יימס, שבדיוק התחיל לומר משהו, סגר את פיו ובהה בידו של סוורוס בקנאה גלויה.

כשנשארה עוד חצי שעה עד סוף הנסיעה, סוורוס אמר: "אולי כדאי שתחליפו בגדים" כשהוא חושב: 'פשוט תזרמי עם זה...' ולילי מחייכת לעברו, כשהיא חושבת בחיוך: 'הבנתי...'

ג'יימס התחיל לומר משהו, אבל סוורוס ולילי קמו כשידו של סוורוס עדיין סביב כתפיה של לילי ויצאו מהקרון. ברגע שהם סגרו את הדלת, לילי מלמלה: "באמת לא ידעתי שאתה עד כדי כך שרירי..."

"אני מתאמן בקווידיץ' בחופשים.. ו-" אז הוא נעצר, וקלט את מה שהיא אמרה. "את כרגע אמרת ש-"

"מה? אני בספק אם אתה לא בחנת אותי כשהיינו כלואים בארון המטאטאים הקטן שלך..."

"אהה..."

"ידעתי..."

היו שתי שניות של מבוכה, ואז הקונדסאים פתחו את דלת התא ויצאו החוצה, כשרמוס מסדר לפיטר את העניבה.

"אז מי מבניכם נכנס קודם?" סיריוס שאל בשעמום.

"לילי, כמובן." סוורוס אמר והחווה כלפי הדלת. "הבנות תמיד ראשונות..."

"כל כך מנומס, סוי..." היא חייכה. "בניגוד למישהו אחר שאני מכירה..." היא הוסיפה, ואז תקעה בג'יימס מבט מלא שנאה ונכנסה פנימה. ג'יימס בלע את רוקו שוב.

כעבור דקה לילי קראה מתוך התא: "הו, סוי! יש לנו עניין לא גמור!"

"תסלחו לי," סוורוס מלמל בחיוך, וכשנשמע קליק פתיחה של מנעול הוא הוסיף: "כמו שהגברת ציינה, יש לי עניין לא גמור איתה..." ואז הוא פתח את דלת התא, ונעל אותה אחריו כשהוא נכנס בגבו לאחור, ומגבגב בגבותיו. סוורוס התחיל לגחך ברשעות, ואז ג'יימס התחיל לדפוק על דלת התא: "לא!! לא!!! לא!!!!"

לילי הביטה בחלון בזמן שסוורוס החליף בגדים, ואז שניהם התחילו לצחקק שוב.

"מה אתה חושב שהם חושבים שאנחנו עושים?" לילי שאלה בין צחקוק לצחקוק.

"אני לא יודע. אבל עם הראש הכחול של בלק זה די בטוח ס-"

"תתנו לנו להיכנס! תכף מגיעים להוגוורטס, ואף פעם לא עמדתי יותר מחצי שעה!" פיטר ילל.

"נכניס אותם?" סוורוס שאל בחיוך.

"נכניס אותם." לילי הסכימה, ואז נגשה לפתוח את הדלת.

"חכי!" הוא לחש, וקם מהספסל לעברה. הוא התחיל לפרוע את שערה.

"מה אתה עושה...?" הפעם היה תורה של לילי לשאול.

"אנחנו צריכים להראות כאילו עשינו משהו...." הוא מלמל, ואז פתח את עניבתו וכמה מכפתורי חולצתו. לילי הנהנה בהבנה ואז פתחה את עניבתה ואת חלוצתה עד שכמעט וראו את חזייתה.

הוא ניגש לדלת ופתח אותה, וברגע שעשה זאת ג'יימס פרץ פנימה בקפיצה גבוהה.

"סנייפ מכפתר כפתורים עם עניבה פתוחה??" הוא שאל בזעם, ואז בחן את לילי, שהסמיקה והסתובבה כשהיא מכפתרת את כפתורי חולצתה.

"לאאאא!!!" ג'יימס צעק ונפל על ברכיו. לילי וסוורוס התאפקו לא לפרוץ בצחוק.

▬▬▬▬▬▬▬▬▬▬▬

כשהם הגיעו לאולם הגדול, סוורוס נשק ללילי במצחה, וכל אחד הלך אל שולחן הבית שלו.

"שלום לכולם! וברוכים השבים לעוד שנה קסומה בהוגוורטס!" המנהל, פרופסור דמבלדור, אמר בחיוך. "לפני שנתחיל בארוחה, יש לי מספר דברים לומר: גולגלה, קשקש, ג'יבריש, ונעל!" הוא הוסיף, ואז אמר: "ועכשיו, למיון!"

המיון היה די מהיר, וברגע שהוא הסתיים דמבלדור אמר איזה שהוא סוג של 'בתיאבון!' מעוות.

צלחות הזהב התמלאו באוכל, ובזמן שלילי הגישה לעצמה פירה היא נזכרה במתיחה הכל כך מרושעת שהקונדסאים עשו לה ולסוורוס.....

~פלאשבאק~

"סו?" לילי קראה כשהיא הגיעה לשביל הכניסה של ביתו של סוורוס, במבוא ספינר. היא יכלה לשמוע צעקות מתוך הבית. 'אולי זה זמן לא כל כך טוב...' היא חשבה, אך כשפנתה ללכת היא שמעה מאחוריה: "לילי? מה את עושה כאן?"

"סו!" היא קראה בחיוך. "לא ראיתי אותך כבר יותר מחצי חופש, אז החלטתי לבוא לבקר... מקווה שזה בסדר..."

"זה תמיד בסדר. בואי לחצר האחורית..." סוורוס אמר לה, ושניהם הלכו אל מאחורי ביתו של סוורוס.

"וואו! רואים מפה את הנהר!" לילי חייכה בסיפוק, וסוורוס אמר: "אני אלך להביא לנו תה.." ונכנס לתוך הבית. כשחזר הוא הביא איתו שתי כוסות תה חמות.

"מממם... כמה זמן לא שתיתי תה!" לילי חייכה והתחילה לשתות. לפתע סוורוס הוציא קש ירוק מכיסו, הכניס אותו לתה והתחיל לשתות בהנאה.

"סו? אתה שותה תה עם קש?" לילי שאלה בבלבול, כשהיא מרימה גבה אחת. סוורוס הנהן. "חשבתי שאת יודעת. אני כל הזמן שותה ככה תה..." הוא חייך.

"זה נראה.. מוזר." לילי חייכה, ואז היא וסוורוס פרצו בצחוק.

"את רוצה לראות את המטאטא שההורים שלי קנו לי ליום ההולדת?"

"כבר. אבל זכרתי שהיה לך יום הולדת, ובגלל שלא יכולתי לבוא ב-31 ליולי, אז באתי עכשיו... והנה המתנה!" לילי קראה בחיוך, ושלפה מתיקה קופסא קטנה. סוורוס פתח אותה וראה בפנים טבעת עם אבן חן כחולה.

"תודה לילי, אבל כחול זה לא ממש הצבע שלי.."

"זאת טבעת רגשות, טיפשון!" היא צחקקה וענדה את הטבעת עליו. "ייקח לה זמן להתרגל אלייך, עד אז היא תהיה כחולה. אבל אחר כך כל צבע אומר משהו אחר: צהוב אומר שמחה, ירוק אומר קנאה, אדום אומר כעס, שחור אומר שנאה, תכלת מראה שלווה, כתום מראה מבוכה וורוד מראה אהבה..."

"באמת?" סוורוס שאל. "על איזה קסם זה עובד?"

"זאת טבעת מוגלגית." לילי חייכה, ואז קמה. "אתה בא לראות את המטאטא שלך, או לא?"

"בכיוון הזה..." סוורוס קם וכיוון את לילי. שניהם הלכו אל ביתן מוארך שהיה ממש קרוב לגדת הנהר. סוורוס פתח אותו והוציא משם את המטאטא החדש שלו.

"וואו! איזה מטאטא יפה!" לילי חייכה בהתלהבות. "אף פעם לא ראיתי מטאטא שחור וכסוף!"

"תודה. זה המודל הכי חדש שיש." סוורוס חייך. לפתע הוא הועף בכוח לתוך הארון הקטנטן, ולילי הועפה פנימה איתו.

"מה הולך כאן?" שניהם אמרו באותו הזמן, ואז הדלת נטרקה. סוורוס ניסה לפתוח אותה, אך ללא הועיל-הדלת הייתה נעולה.

"מי שזה לא יהיה, הוא בצרות גדולות!" הוא קרא, וניסה להסתכל דרך החלון הקטנטן של הביתן, ושמע קולות.. צפויים.

"זה היה כל כך צפוי." הוא נאנח, ונתן ללילי לשמוע את הקולות שנשמעו מהגג של הביתן.

"חיחי... איזה מצחיק.  עכשיו רק נפעיל את הלחש ונסתלק מכאן..." גיחך לו צחוק מוכר במיוחד. זה היה קולו של סיריוס בלק.

"איך הוא הצליח להתגבר על עיקוב הקטינים?" סוורוס שאל. לילי משכה בכתפייה.

"אסטריס-לביוסטה!!" הקול של סיריוס מלמל, ואז שמעו צעדי ריצה. "תהנה, סבר-מאוס!"

"אני מכירה את הלחש הזה..." לילי מלמלה במבוכה, וכשהיא ירדה מהחלון היא גם הבינה שצדקה- סוורוס לבש רק תחתוני בוקסר שחורים. הוא הסמיק כשראה שהיא לובשת חזייה ירוקה עם תחתונים תואמים, ועצם את עיניו כשהפרצוף שלו מאדים יותר ויותר מרגע לרגע.

"יש לנו מזל שבלק כל כך גרוע בלהטיל כישופים, כי הכישוף הזה אמור להעלים את כל הבגדים לגמרי!" לילי אמרה, אך במקום לעצום עיניים כמו סוורוס היא דווקא השאירה עין אחת פתוחה ובחנה את גופו של הנער שמולה.

'לא ידעתי שהוא עד כדי כך שרירי.. לעזאזל! איזה קוביות מושלמות!' היא חשבה, ונשכה את שפתיה. 'גם שרירי הידיים והחזה האלה לא רעים בכלל... על מה אני חושבת?! סוורוס הוא החבר הכי טוב שלי!' ובמחשבה הזאת היא עצמה את עיניה.

'בבקשה שהיא עוצמת עיניים... בבקשה..' סוורוס חשב, ואז פתח עין אחת שלו באיטיות. לילי עצמה עיניים. 'פיו... ' הוא חשב. 'אלוהים אדירים! אני מעולם לא שיערתי שככה נראה הגוף של לילי!' סוורוס חשב, ואז חזר לעצום את עיניו.

"סו..." לילי מלמלה, ופתחה שוב עין אחת. בקושי היה מקום לזוז בארון, ושניהם היו ממש צמודים זה לזה.

"כן?" הוא שאל.

"הטבעת שלך הפכה להיות ורודה..."

"הו..."

~סופלאשבק~

בבוקר שלמחרת, סיריוס נמצא תלוי מחישוקי הקווידיץ', כשרגליו קשורות לקצה העליון של החישוק המרכזי. הוא התנדנד קדימה ואחורה בחוסר באונים, כשפיו חסום בעזרת מטפחת לבנה, ובגללה כל מה שהוא יכול לומר זה רק: "מממם! ממממם!!"

לתוך המגרש נכנס ילד נמוך קומה, שעל חולצתו היה רקום הסמל של האפלפאף ושעל כתפו יש ינשוף שחור. סיריוס ניסה לסמל לילד שהוא תלוי שם, בעיקר בזכות המהומים חזקים יותר, ונדנודים מהירים יותר. זה נשמע בערך ככה: "המממם! הממממם!! ממממממם!!!"

"אני לא מאמין!!" הילד קרא באימה. "שה מי שאני חושב ששה?" הוא גמגם. "שה שיריוש בלק?"

סיריוס נד בראשו. לא קוראים לו שיריוש.

"זה כן! אישה תדהמה! אני חייב לשפר לאבי!**" הילד גמגם, ואז כתב משהו על קלף ונתן לינשוף. הינשוף עף בחזרה לטירה.

כעבור שתי דקות, הגיעה חבורת נערים האפלפאפים למגרש הקווידיץ', והם התחילו לצחוק למראה סיריוס המתנדנד בחוסר אונים. אחד מהם הרים את שרביטו, והמטפחת על פניו של סיריוס נעלמה כלא הייתה.

"אוו.. אוויר צח! תודה. איך קוראים לך?" סיריוס שאל את זה שהעלים את המטפחת.

"אביט אבוט." הוא אמר, וסיריוס התאפק לא לצחוק.

"תודה. עכשיו אתה מוכן להוריד אותי?"

"נראה לך?" אביט אמר, וסיריוס יכול היה להישבע שהוא רואה זיק צהוב בעיניו.

"אחרי כל מה שהקונדסאים, בראשם אתה, עשיתם לבית שלי?" הוא שאל אותו, וסיריוס, שהבין לאין הוא חותר אמר: "לא! לא התכוונתי!"

"אתה כן. לינה, לכי לגריפינדורים. אוליבר, לך לריוונקלואים. וג'סי, לך לסלית'רינים. זה הולך להיות מסעיר..."

"מה הולך כאן?" מקגונגל אמרה, כשהיא ראתה את מגרש הקווידיץ' המפוצץ. הילד שגילה את סיריוס גיחך והצביע על קצה החישוק האמצעי, בו סיריוס התנדנד בחוסר אונים, כשמישהו החזיר את המטפחת לפיו.

"מר בלק???" היא קראה באימה. סיריוס קלט אותה ואמר:"ממ-ממ-ממי!" (ה"מ: דומה ל-מקגי!)

"תתפזרו!" מקגונגל קראה, ואז אמרה: "הורתוס מידוס!" וסיריוס השתחרר מהלחש שחיבר את הרגליים שלו וירד באיטיות מטה.

"מי עשה לך דבר נורא שכזה?" היא שאלה, אבל סיריוס לא ענה עד שהסחרחורת שנגרמה לו עקב זרימת דם מרובה לראש נגמרה. ברגע שזה קרה, הוא אמר: "סנייפ עשה לי את זה!!"

"אני?" סוורוס שאל בהפתעה. מסתבר שהוא צוטט לשיחה כל הזמן הזה.

"כן אתה!" סיריוס קרא.

"אבל זה לא יכול להיות כי-"

"הוא היה איתי, פרופסור." לילי צצה לפתע מהצד השני.

"באיזה שעה אמרת שתלו אותך שם?" מקגונגל שאלה את סיריוס בבלבול, מסתכלת על לילי שהלכה והאדימה.

"אני כאן בערך מארבע בבוקר, פרופסור." סיריוס גיחך.

"זה אומר ש... מיס אוואנס!" מקגונגל נדהמה. "אחרי כמעט חופש שלם של התכתבות איתי את לא מספרת לי שאת ומר סנייפ..."

"אני לא חייבת." לילי מלמלה להגנתה, ונצמדה אל סוורוס. הוא מצידו הניח את ידו סביב כתפיה.

"נהדר." היא נאנחה ונגבה את פניה במטלית משובצת. "יש לכם חשד מי עשה זאת?"

"אני אומר לך, זה היה סנייפ!" סיריוס אמר, וכדי להמחיש שהוא עומד על כך הוא הצביע על סוורוס.

"הוא היה איתי!" לילי קראה בכעס.

"יש לי דווקא רעיון נהדר מי זה..." סוורוס מלמל, ומקגונגל הקשיבה. "אתמול ברכבת פוטר שמע שבגלל בלק אני ולילי התחלנו לצאת, ובגלל שהוא דלוק עליה כבר כמה שנים-"

"הוא החליט להתנקם בחברו." מקגונגל השלימה אותו. "זה נשמע הגיוני. מר בלק, בוא למשרד שלי, והבא איתך את מר פוטר."

"עשית את זה, או לא?" לילי שאלה את סוורוס, כשעתיים לאחר מכן. הסיבה שהם לא למדו היא שיצא שבאותו היום יהיה יום שבת.

"אהה... כן. הייתי חייב לו." סוורוס התנצל. לילי רק נתנה לו נשיקה על הלחי.

"למה זה היה?" סוורוס שאל. הטבעת שלו, שנשארה ורודה כל פעם שלילי הייתה איתו, איכשהו נהייתה כתומה ורודה.

"זה צבע שבחיים לא ראיתי..." לילי מלמלה, ובחנה את הטבעת. "סוורוס שלנו מרגיש קצת מובך? אבל למה ורוד?"

"יש משהו שרציתי לומר לך כבר במשך כמה זמן-" אך לפני שהוא אמר משהו לילי התחילה לנשק אותו ברכות על שפתיו. סוורוס היה המום, אבל הוא רק גמגם במחשבותיו: 'ל..לילי?'

'פוטר מאחורייך...'

'אוהו..'

אז אחרי הכל היא לא אוהבת אותו. לשתי שניות הוא היה האדם הכי מאושר בעולם.

טוב. אם כבר, אז כבר.

סוורוס רכן לעבר לילי, והעמיק את הנשיקה. היא הפכה להיות סוערת יותר. לילי הניחה את ידיה סביב צווארו, והוא חיבק את מותניה והצמיד אותה אליו.

"סנייפ! תוריד את הטלפיים המזוהמות שלך מהבחורה שלי!!!!"

"סליחה?" לילי וסוורוס שהתנתקו אחד מהשנייה בזעזוע, אמרו יחד.

"שמעתם מה אמרתי!!" ג'יימס כעס. הוא הרים את שרביטו, אבל איכשהו, בזכות זה שלילי נשקה אותו, נראה היה שסוורוס קיבל כוחות חדשים. ברגע שג'יימס צעק: "אקספליארמוס!" סוורוס צעק בחזרה: "פורטוגו!" והלחש חזר ופגע בג'יימס, וזה הועף לאחור. סוורוס הסתכל על הידיים שלו. הוא מעולם לא הצליח לעשות את הלחש הזה. ג'יימס, שהפעם לא בא עם 'כל החבר'ה', ברח כמו כלב עם זנב בין הרגליים.

"חשבתי שאף פעם לא הצלחת לעשות את הלחש הזה!" לילי קראה. סוורוס הנהן.

אוו.. הוא אוהב את האישה הזאת.

▬▬▬▬▬▬▬▬▬▬▬

למחרת בבוקר יום ראשון, אותו הילד ההאפלפאפי המגמגם, הגיע שוב כשינשופו השחור על כתפו למגרש הקווידיץ', כשהפעם הוא נדהם יותר ממה שהוא ראה.

בצד אחד של המגרש היה תלוי לו סוורוס סנייפ, כשרגליו תלויות מהקצה העליון של חישוק הקווידיץ' האמצעי כשפיו סתום, וכשהוא לובש גלימה ורודה ותחתוני בוקסר לבנים מנוקדים בנקודות צבעוניות. סנייפ גם נעל נעלי בית בצורת ארנבונים כחולים, ומשקפיים מוגלגיות שאליהם מחובר אף ושפם.

בחישוק האמצעי שמולו, היה תלוי לו ג'יימס פוטר, לבוש בדיוק כמו סוורוס, רק כשהשיער שלו ורוד, בלי המשקפיים, ועם נעלי בית בצורת ברווזים.

"מ..מה לעשאשל?**" הילד צעק, וישר שלח את ינשופו לחברו אביט. אביט הגיע לשם במהירות, והפעם הביא איתו עוד המון ילדים. כמה מהילדים רצו לקרוא לילדים אחרים, וכך המגרש התמלא כפליים בילדים.

"מה לעזאזל...?" מקגונגל קראה כשהיא ראתה את ג'יימס וסוורוס תלויים מהחישוקים. הפעם היא הורידה אותם במהירות.

"מי עשה לכם את זה??" היא שאלה, המומה.

"סיריוס-"

"בלק." סוורוס קטע את ג'יימס והשלים אותו.

"אני מבינה." מקגונגל קראה. "אנחנו נטפל במר בלק..."

סוורוס נפנף בשרביטו והבגדים שלו חזרו להיות של בית סלית'רין, והוא היטיב את עניבתו והסתלק.

"הוא... הוא... חהחהחהחהחה!!" לילי פרצה בצחוק לאחר שסוורוס סיפר לה איפה הוא היה בבוקר. שניהם שכבו בכיוונים מנוגדים כשפניהם קרובים אחד לשני על המדשאות, מתחת לעץ שליד האגם.

"היי!" סוורוס קרא. "בעצם. זה באמת מצחיק..."

"מ..מעניין ל..ל..למה הוא מ..מתח גם את ..ג'...ג'יימס..." לילי הצליחה לומר אחרי התנשפויות הצחוק שלה, כשהיא מוחה דמעה של צחוק מעיניה.

"כנראה הוא לא היה בטוח אם זה אני או הוא.." סוורוס גיחך.

"כן..." לילי גמגמה והסמיקה.

'אוח...' לילי חשבה בעצבים, כשהיא בוהה על צדודיתו של סוורוס. 'הכל בגלל הנשיקה המעצבנת הזאת. למה נישקתי אותו?' היא המשיכה לחשוב. 'הוא נישק אותי כל כך טוב והיה מן זיק של חשמל בנינו... ואיזה נדושה אני בטח נשמעת. אבל לא נורא. העיקר שתהיה לי הזדמנות לעשות את זה שוב. ו-'

"סו?" היא שאלה. סוורוס לא ענה לה. "סו?"

היא נגעה קלות בכתפו.

"סו!" היא קראה.

"אהא? מה? נרדמתי?" הוא גיחך. לילי הסתובבה לכיוון שלו, ונשכבה לידו.

"סו... אתה חושב שמה שאנחנו עושים בסדר?"

"אהה...לא יודע." סוורוס מלמל. "כן. הם הרי תמיד היו מציקים לי, ופוטר מזדנב אחרייך כבר במשך כמה שנים." הוא נעצר כדי להסתובב ולהביט בלילי. "זה מועיל לשני הכיוונים."

לילי רצתה לדבר איתו יותר לכיוון זה שהיא מרגישה מוזר עם זה שהם מתנשקים, אך היא זיהתה את ג'יימס מתקרב אליהם מרחוק, אז היא נשכבה על סוורוס והתחילה לנשק אותו על שפתיו. ברגע שהוא הבין שפוטר בסביבה והתחיל לנשק בחזרה לילי הרגישה את הזיק של החשמל שחולף בניהם, ואת הצמרמורת הנעימה שזה גרם לה.

'מממ... לילי לייקי*!' לילי חשבה.

'זה רק אני או ש... לילי נהנית?!' סוורוס חשב באושר. הוא השתדל להפוך את הנשיקה לחוויה הכי טובה בחייה, כי הוא בכל זאת אהב אותה.

מרחוק ניתן היה לשמוע את ג'יימס צורח: "העיניים שלי!!!", ואז רץ כל עוד נפשו בו.

כן, הוא התענג על הרגעים הללו מכמה סיבות טובות.

לילי התרוממה ממנו ונשכבה בחזרה לידו. "זה היה קורע. שמעת איך הוא צרח?"

"כן... רגעים של אושר." סוורוס צחק, ואז שניהם פרצו בצחוק. הם התרוממו מהדשא והתנערו ממנו.

"נפגש מחר כאן אחרי הלימודים. בסדר?" לילי שאלה.

"זה תמיד בסדר..." סוורוס חייך. הם נפרדו בחיבוק וכל אחד הלך לכיוון אחר.

למחרת בבוקר השיעור הראשון של סוורוס היה שיעור שיקוים, שיעור, שלצערו הרב, היה עם גריפינדור. בבוקר הוא שם לב לשינויים שבו: הוא מחייך יותר, העור שלו נהיה טיפה פחות צהבהב, השיער שלו פחות שמנוני. נראה היה שגם מראה שמה לב לזה, כי היא אמרה: "וואו. מי אתה, מהמם?"

"אני סוורוס." הוא מלמל. המראה השמיעה קול המום.

"אתה בטוח? התחלת לצאת עם משהי? אולי כדי שתתיפייף יותר?" המראה אמרה במהירות, אך סוורוס רק היטיב את עניבתו הירוקה שחורה ויצא משם.

הוא התיישב בשולחן של סלית'רין וברגע שלילי נכנסה לאולם הוא שלח לה קריצה. היא הסמיקה.

'זה מוזר...' סוורוס חשב. 'אני תמיד קורץ ללילי בבוקר. למה היא מסמיקה עכשיו?'

הוא חטף טוסט מרוח בריבת תותים, וקם מהשולחן של סלית'רין. הוא הרגיש עוד ועוד עיניים ננעצות בו כשהוא חלף על פני השולחן של האפלפאף ושל רייבנקלו, והתיישב ליד לילי בשולחן של גריפינדור.

הייתה דממה לרגע, ואז התחילו המלמולים. בניהם סוורוס שמע בעיקר: "סלית'ריני בשולחן של גריפינדור? מה הולך כאן?"

"היי." סוורוס מלמל ללילי וקרץ לה. לילי חייכה ואמרה: "היי סוי."

דמבלדור קם לרגע מכיסאו, ואז, בהפתעה גמורה, הוא התחיל למחוא כפיים.

אחרי כמה שניות מקגונגל וסלגהורן התחילו למחוא כפיים. אליהם הצטרפו כל המורים, אז תלמידי רייבנקלו והאפלפאף, וכשכמה גריפינדורים ומעט מאוד סלית'רינים הצטרפו, אלו כבר היו מחיאות כפיים של ממש.

"למה הם מוחאים לנו כפיים?" לילי שאלה. סוורוס הסביר: "דמבלדור כנראה לא ראה בחיים סלית'ריני בשולחן של גריפינדור...."

גם בשבועיים לאחר מכן לילי וסוורוס לא הפסיקו להתגרות בג'יימס, דבר שעיצבן גם את סיריוס ורמוס.

"לדעתי הם עושים את זה בכוונה!" ג'יימס התלונן, כשכל הארבעה ישבו בספרייה ובהו באחד המזמוזים היותר רציניים של סוורוס ולילי. משום מה מדאם פינץ' לא העירה להם.

"תקשיב ג'יימי. אולי זה מעצבן אותך שמכל האנשים שלילי יכלה לצאת איתם- או ננסח את זה הפוך: שמתוך מעט הנשים שסבר-מאוס היה יכול לצאת איתם, הם יצאו דווקא אחד עם השני. אבל, זה נכון!" סיריוס מלמל. "משום מה בנות מתחילות לרדוף אחריו. הם היו אמורות לרדוף אחרי!"

"הוא גם עקף אותי בציונים בכל השיעורים!" רמוס התלונן, בוחן את המזמוז האין סופי של סוורוס ולילי. כשג'יימס הסתכל הוא קפצץ במקומו מרוב תסכול.

"אם הוא יעשה את זה עוד פעם אחת אני-"

"לא תוכל לעשות כלום." רמוס קטע אותו. "הם יוצאים אחד עם השני. עזוב את זה, קרניים."

"אבל למה הוא ולא אני?" ג'יימס צרח, ובאותו הרגע מדאם פינץ' תפסה אותו מאזנו וזרקה אותו החוצה, כשהיא ממלמלת: "חוליגנים..."

לילי וסוורוס התנתקו אחד מהשנייה, גיחכו, לקחו את הספרים שלהם והתרחקו מעט. באותו הרגע הם התחברו שוב.

"אתה יודע, אני חושב שהם באמת עושים את זה בכוונה..." רמוס מלמל.

"לא נורא..." סיריוס גיחך כשהוא בוהה בג'יימס, שהצמיד את פרצופו לחלון שמולו הקונדסאים ישבו. "אבל אם הוא יגע בנורה אני-"

"אוי לא..." פיטר מלמל, והצביע אל מאחורי סיריוס. סיריוס הסתובב, וראה את נורה, שעד אותו הרגע הייתה החברה היומית שלו, מתקרבת אל הזוג המתמזמז, כשבידה מכתב ורוד בצורת לב, ועליו כתוב:"לסוי!"

"זהו זה!" סיריוס כעס. "הגיע הזמן למתוח אותו! שוב!"

"אז זה כן היית אתה!" ג'יימס כעס, קולו מעומעם בגלל הזכוכית, והכניס את אגרופו השמאלי לתוך כף ידו הימנית.

"ג'יימס, אנחנו נביך אותו כל כך עד שלילי תהיה חייבת להיפרד ממנו!"

באותו הרגע הם התחילו להתלחשש בהתלהבות, כשג'יימס מהנהן בחיוך מבעד לזגוגית. מה שהם לא ידעו היה...

הם חושבים שאנחנו סתומים??' לילי חשבה ושלחה לסוורוס.

'אני באמת צריך לענות על זה? זאת אומרת... לפחות לגבי הם כן... בכל מקרה, בואי נקשיב כדי לדעת מה הם הולכים לעשות לי, ולהיערך בהתאם...'

'מה זאת אומרת 'להיערך בהתאם'? אתה כבר מוותר?'

'לא, אני אל מוותר. אני עושה את מה שהם מצפים לו. אם במתיחה אני צריך לפגוע בך איכשהו, אז את לא תיקחי את זה ברצינות, אבל תעשי כאילו כן, ותיפרדי ממני. למרות שטכנית לא היינו ביחד-"

'הבנתי את הכוונה...' לילי חשבה, ואז התנתקה מסוורוס בחיוך, כי במקרה ששכחתם-הם התמזמזו.

הם הקשיבו לתוכנית של הקונדסאים כולל כל הפרטים הקטנים כמו: מתי, איך, איפה ולמה. במיוחד למה, וחשבו על כל מה שהם צריכים לעשות אחד עם השנייה בדיון סודי.

זה היה אמור לקרות שבוע לאחר מכן.

▬▬▬▬▬▬▬▬▬▬▬

שבוע לאחר מכן, סוורוס ישב מראש בעמדה שהקונדסאים תכננו לו. הם די הופתעו, אבל רק שיבחו אותו עד כמה הוא מטומטם בלי שישמע. הוא חייך חיוך מוסתר, והמתין לבאות.

אז, מתחת לגלימת ההיעלמות שלו, ג'יימס ירה על סוורוס קללת דיבור, שגורמת לו לומר רק דבר אחד-שהם קבעו.

ברגע שג'יימס חזר אל הקבוצה, סוורוס ספר:

5...

4...

3...

2...

1...

"מה שלומך, סבר-מאוס?" סיריוס גיחך, כשהוא משתמש בלחש האי מילולי של סוורוס עצמו כדי לתלות אותו הפוך מהקרסול.

"תוריד אותי מיד, בלק!" סוורוס כעס, כשהוא משחק את עצמו כעוס ומושפל.

"לא רוצים ולא רוצים!" סיריוס וג'יימס אמרו כאיש אחד, כאילו הם תיאמו. בעצם, הם תיאמו.

הלחש שהם הפעילו על סוורוס היה אמור לפעול תוך כמה שניות, ולילי קלטה את זה. היא באה לחלצו ואמרה בכעס לעבר ג'יימס, תוך כדי שהיא מושיטה לסוורוס את שרביטו, שעף על הרצפה: "תשחררו אותו! תשחררו אותו מיד!"