העיניים שלה

דראקו לא חשב שזה יקרה. 

הוא לא חחשב שהוא ימצא את עצמו שומע את המילים שקרעו את ליבו מבפנים. המילים שיצאו משפתיים אדומות כשושנים, שלחשו:

"אני אוהבת אותך."

והוא תמיד ידע שהוא גם, אבל הוא גם ידע שהוא צריך להכחיש, לוותר עליה. כי הוא לעולם לא יתחתן עם הרמיוני גריינג'ר. בוצדמית, לרוע המזל. גריפינדורית. הוא יודח. יודח מהמשפחה, מהחברה, מהכל. 

הוא לא ענה. הוא לא הרים את ראשו המושפל. 

הרגיש איך הדמעות מטפסות לעניו בעל-כורחו. 

ידה הקרה של הרמיוני גריינג'ר תפסה בו קלות.

"דראקו? אני חושב שאני מטורפת, נכון?"

דראקו רצה לצרוח "לא". רצה לצרוח שהוא אוהב אותה בכל ליבו. אבל הוא לא יכל. 

הוא הניד בראשו, חונק את הדמעות שאיימו לפרוץ.

"אתה - גם - "

קולה של  הרמיוני היה חנוק. 

"אני - " הוא כחכח בגרונו. הוא לא יכל לשאת את זה. היא צריכה לדעת. "כן."

חיוך התפשט על פניה של הרמיוני. היא התקרבה אליו, מקרבת את שפתיה אל שפתיו. דראקו רצה לעצום את עיניו, ולהצמיד ברכות את שפתיו לשפתיה האדומות - 

הוא דחף אותה מעט. 

"לא," הוא מלמל. "הרמיוני, אני אוהב אותך. אבל - אנחנו לא נעשה עם זה שום דבר. כלום. אני לא יכול, ואת יודעת את זה. אני מצטער."

זה אחד הדברים שהיא הכי אהבה בו, הנחישות. אבל עכשיו... הנחישות פה הייתה מיותרת בעיניה. למה הוא נחוש לא לאכזב אותם? 

היא ידעה למה. 

הדמעות לא באו. בכלל. היא רק הרגישה את ליבה נשבר. 

היא שתקה. 

דראקו הרים מבט לעיניה. 

הוא לא יכל להביט בה, הפנים הרכות האלה, שמביטות בו ככה. בעצב, בתוכחה, בדמעות שעומדות לפרוץ...

הוא ניגש אליה, הוא ידע שהיא מנסה להתרחק, אבל הוא תפס בידה. לפחות פעם אחת, הוא חייב.

הוא נישק את שפתיה, והרגיש את שפתיה נענות אליו. ידה טיילה על גפו. לשונו נכנסה אל תוך פיה, ולשונה התנגשה בלשונו. דראקו העמיק את הנשיקה, שוכח הכל באותו הרגע. רק שם לב ליופי שלה, לשפתיה, אבל לבסוף, הוא התנתק ממנה, והביט אליה. "להתראות."

לפני שיצא מן החדר, הבט בה לרגע, פעם אררונה, לפני שהכל חוזר להיות כמו שהיה. 

הוא ידע שמבטה עוד ירדוף אותו בלילות שנים ארוכות, וליבו נשבר.