קרירה מתמיד

הקדמה:

כשאנחנו הולכות ביחד, תמיד ישימו לב קודם לאמה ואביגל ואז לקייט ולי. לקייט ולי זה לא הכי מפריע, אבל כשאמה ממש מתחילה לצעוק לכולם- שימו לב- אני פה!!!, אנחנו מרגיעות אותה.

אמה אוהבת שמסתכלים עליה.טוב , גם אם אני הייתי היא הייתי רוצה שיסתכלו עלי. היא מצחיקה,יפה טפשה ושטחית באופן שבא לך פשוט לצחוק.היא תמיד תדרוש צומת לב, אבל לא בגלל שהיא מלכת הכיתה הרשעה, אלה בגלל שהיא פשוט רגילה לזה, ותאמינו לי- אנשים אוהבים את זה.

לעומתה קייט הייתה יותר מאופקת. היא לא דברה הרבה ליד אנשים זרים, אבל לידינו- אמה, אביגל (abigel) ולידי, הבחורה לא הכי שתקה...כמובן כמו כל אחת שתקנית שמרגישה בנוח ליד החברות הטובות שלה...

אביגל היתה סיפור אחר לגמרי- היא הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל אולי זה בגלל שאנחנו בנות-דודות... אמא שלה-אחות של אמא שלי-  נהרגה בתאונת דרכים כאביגל הייתה בת שלוש, אבא שלה, מרוב צער, התאבד....הסיפור הזה באמת עצוב, אבל אם תראה קצת רחמים לאביגל- היא תוריד לך את הראש לא לפני שתענה אותך למוות.

כשחושבים על זה אנחנו מזה לא קשורות ארבעתנו.אני אוהבת להתבודד, לקרוא ספרים, סרטים,להתאמן באומניות לחימה.אמה אוהבת לבהות בתמונות של בנים וללכת לכל חנויות לראות מה חדש בחנויות הבגדים ואם היא אוהבת את זה היא תיקנה, אפילו אם היא תלך עם זה רק פעם אחת.נראה לי שכל המוכרים בעיר מכירים אותה כבר...יש לה שיער בלונדיני מהמם ועניים חומות.

קייט העדינה שביננו, היא בחוג לבלט או ריקוד או ג'אז...משו כזה, היא מנגנת כמעט על כל הכלים שיש בעולם, ותמיד תיהיה באחראית על כולנו..היא בעלת שיער חום, ועניים כחולות יפות שמהפנטות כל גבר ברדיוס חמישים מטר... אביגל ואני דומות פחות או יותר,גם מבחחינה חיצונית וגם מבחינה פנימית. לשתינו יש את אותו התווי-פנים רק בצבעים שונים. ומוזיקה אני בעלת שיער שחור ועניים ירוקות מכוערות ולה יש  שיער דבש חמוד עם עניים שחורות-כחולות, יפות כאלה.אני והיא התאמנות לפחות פעם בשבוע במתנ"ס באומנויות לחימה, ולמרות שאני יכולה לשבט על כיסא יום שלם ולמצוא תעסוקה- היא היפר-אקטיבית, היא לא יכולה להספיק לזוז. אולי בגלל זה כולם אוהבים אותה.

מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שיש בו משהו מוזר.איך שהוא הסתכל על האנשים, כאילו הוא הולך לאכול אותם....

זה היה מוזר....

אבל לא התייחסתי אליו והמשכתי ללכת עם חברותיי הטובות...

ממבט לאחור אני לא יודעת למה, אולי בגלל היופי הלא אנושי שלו.. או אולי בגלל שדיי פחדתי, בכל זאת בנאדם שמסתכל על אנשים כאילו הם אוכל.....

מהרגע שראיתי אותו הרגשתי שמישהו עוקב אחרי, לא משנה כמה פעמים הסתכלתי אחורה, לא ראיתי אף-אחד...בעצם כן ראיתי, ראיתי משו זז ממש ממש מהר, כאילו הוא מתוך סרט שהריצו אותו מהר או משו כזה...היו הרבה אנשים בעיר, והיה יום שני- יום השופינג של אמה.נראה לי שאף פעם לא הצלחנו להתחמק מזה.

בפעם המאה שהסתכלתי אחורה אֶמה כבר התרגזה-" אולי תפסיקי להסתכל אחור-" אבל כמובן, ברגע שהיא ראתה אותו היא התחילה להתרגש. "קים" היא התחילה בהרצאה הידועה " אני חשבתי שאת מוזרה, לא סובלת גם בנים וגם ובנות , אבל, אני רואה שטעיתי...ובלי-עין-הרע, הראשון שלך נראה ממש ממש טוב..." . וכמו תמיד הסתכלתי עליה במבט הידוע שלי שאומר-את-מטומטמת-ואין-לך-מוח , אבל, כמו תמיד, המבט לא הזיז לה.

פחדתי לחזור לבד הביתה כי ידעתי שהוא מאחורינו אבל לא אמרתי כלום. ידעתי שהבנות פשוט יצחקו עלי..כשקייט הורידה אותי בשכונה, היססתי, פחדתי לרדת אבל לא אמרתי כלום.. שנייה לפני שירדתי אמה שאלה אותי-" את בטוחה? בטוח שאת לא רוצה לבוא איתנו? את יודעת שמייק יוכל למצוא לך מישהו..."היא צחקקה והסמיקה כמו תמיד כשאמרה את השם שלו.בהחלטה של רגע אמרתי" לא, אני לא רוצה...תודה..."מלמלתי... אחרי שהן הסתלקו עם המכונית, ראתי אותו.והוא היה יותר מדי קרוב. הדבר האחרון שאני זוכרת זה את העניים האדומות שלו, את הכאב של אש בגופי כשסכינים ננעצו לי בגרון ואת המילמל שלו-" אני לא אאכזב אותה.."

אני מצטערת על ההחלטה שלי . תמיד אמרו לי שאני יהירה. שופטת אנשים מהר מדי- אבל תמיד שפטתי אותם נכון- תמיד ידעתי מי חמוד ומי מגעיל.תמיד הצלחתי לגרום לאנשים להירגע.גם כשהם היו ממש עצבניים.

אבל אני ידעתי שלא אוכל להשתנות.ואמרתי לאנשים- זאת מי שאני, תסבלו בשקט. עכשיו אני מבינה כמה אני מהירה בהחלטות שלי.ואני שונאת את עצמי בגלל זה.

		הפרק הבא