במקום הלא נכון-ננטש

זה היה בבוקר רגיל, אני הלכתי לבית ספר יחד עם אחותי הגדולה (לא ממש אחותי, היא מהמשפחה המאמצת.)  בזמן שהורי המאמצים הלכו למשרד ההיי טק. הכל היה כל כך רגיל ומשעמם. מעולם לא הייתי מנחשת מה יקרה בהפסקה הגדולה…

כשהגענו לפנייה, אנה, שהיא אחותי, פנתה לכיתה י"ב ואני סרכתי רגליים לכיתה ט' . שוב פעם איחרתי. אבל התעלמתי ממאדאם הולרה והתיישבתי במקומי הקבוע ליד ג'ון. "נזכרת להגיע מה?" לחש לי. "סתום." החזרתי בכעס.

בזמן שהולרה חירטטה לנו על חוק היחסות של איינשטיין, אני ציירתי על המחברת סוס מוזר שנראה כמו שלד עם כנפיים. אין לי מושג מאיפה בא לי הרעיון. אבל זה מה שעלה לי, אז זה מה שציירתי.

"משוחררים!" אמרה מאדאם הולרה רגע לפני שהפעמון צלצל. טרקתי את המחברת וארזתי את הדברים שלי כמה שיותר מהר. לקחתי את התיק ויצאתי לחצר האחורית של בית הספר. שלא כהרגלי לא הלכתי לשולחן הקבוע שלי ושל היילה.

אלא הלכתי לשולחן הכי מרוחק שיש. אף אחד אף פעם לא יושב שם. כי השולחן ממש קרוב לעצים, אז נורא חשוך וקר שם. הנחתי ת התיק על הרצפה והתיישבתי על השולחן.

הסתכלתי איך כולם מדברים ואוכלים, צוחקים, זורקים תפוחים מהעץ אחד על השני… זה היה בעיקר הכיתות הנמוכות, אנחנו כבר לא זורקים תפוחים….

ואז שמעתי משק כנפיים מכיוון העצים. הסתובבתי במהירות בדיוק בזמן שתנשמת שחורה נקעה לי בפרצוף. אף אחד לא שם לב. "לעזאזל." מלמלתי. זאת הפעם הראשונה שאני רואה תנשמת לא בגן חיות, ותאמינו לי תנשמת משוחררת זה הרבה יותר יפה.

לא הייתה לה טבעת סביב הרגל והנוצות השחורות נראו מטופחות ונקיות. היא לא הלכה. נפנפתי לעברה בידי, אבל היא נשארה לעמוד לידי. ואז ראיתי את זה. פיסת נייר קטנה קשורה לרגלה. שחורה כמעט כמו התנשמת כך שלא פלא שלא ראיתי אותה בהתחלה.

התנשמת, בחרתי לקרוא לה תיין, הרימה את הרגל עם הנייר וניערה אותה. ואז היא הסתכלה עלי בציפייה. רק אז הבנתי שהיא רוצה שאקח את המכתב. בדקתי שאף אחד לא רואה והסרתי בזהירות את הנייר. תיין לא התנגדה.

בשנייה שלקחתי את הפתק, תיין עפה חזרה ליער. פתחתי את הנייר וגיליתי שהוא נפתח עד לגודל של נייר A4. זה היה מוזר, ברגע שסגרתי אותו, הוא התכווץ חזרה לגודל פתקית.

פתחתי אותו שוב והתחלתי לקרוא.

לכריס וונדר

אנו מזמינים אותך לבית הספר לכישוף ולקוסמות.

עלייך להביא את הדברים הבאים:

כדרה 40 ס"מ

שרביט

גלימות אחידות עם סמל בית הספר

גלימת טקס (לא חובה)

אומנויות האופל רמה א' מאת היטנדון לייט

שיקוי הקסם רמה א'  מאת אלמנדרה קורייר

מקור הקסם מאת הוייט פלאטן

אוכלי המוות מאת לורייטה קלייר

פנים של אפר מאת טום רידל

כוחות נסתרים מאת טום רידל

הלחשים האסורים מאת טום רידל

פני הכלא מאת טום רידל

יש להגיע עם המלווה שהוקצה לך.

בהמשך יום נעים, איגור קרקוף,

מנהל דורמשטרנג.

בסוף המכתב היה סמל של שתי ציפורים זהובות קריפיות בין קרני אייל קטלני. מזמינים אותי לבית ספר חדש בעזרת תנשמת ומכתב שמשמנה גדלים?

זה ממש מפחיד. אני חושבת שזאת מתיחה, אחד יודעים את השם שלי, שתיים, בית ספר לכישוף ולקוסמות??? ומה זה השם המסובך הזה… למשמע הצלצול תחבתי את המכתב לכיסי והתחלתי ללכת חזרה לכיתה.

בגלל שהייתי הכי רחוקה כשהגעתי לדלת כולם כבר היו בכיתות. "כריס!" שמעתי קול צועק אלי מאחור. הסתובבתי וראיתי נער כבן שש עשרה בעל שער ועיניים שחורים לגמרי.

"ומי אתה?" שאלתי בחשדנות. תוך שנייה הוא נעלם בתוף מערבולת אוויר והופיע לצידי. הוא תפס בידי. "את לא רוצה לבוא?" שאל.

"מה? לאן?" שאלתי בבהלה. מנסה להשתחרר מאחיזתו. אבל הוא לא ארפה. הוא הצביע על הבליטה הקטנה בכיסי. "מה? זה? סתם פתק." הוא לא קנה את זה. "אני יודע מה יש שם," גיחך. "קיבלתי כזה לפני שנה." אה…

"מה זה?" שאלתי. הוא קימט את מצחו. "לא, לא הגיוני… היא גם בת… זה לא הגיוני…" מלמל לעצמו פתאום. "את בוצדמית?" שאל אחרי רגע. "אין לי מושג על מה אתה מדבר, ואני מאחרת לשיעור ספרות."

"את מאומצת?" איך הוא ידע??? "כ-כן." גמגמתי. "ידעתי." הוא דפק את אגרופו בידו. "עכשיו צריך לעשות שוב את הבדיקה…" תוך שהוא מהדק את אחיזתו סביב ידי הוא שוב מלמל. "אני רק עושה את עבודתי.." ואז פנה אלי. "ודרך אגב לי קוראים סקאי."

הכל נעלם במערבולת צבעים כואבת.

תגובות??

		הפרק הבא