אני מפלצת?

אני מפלצת.

לא מבחירה. לא מרצון. מלידה.

אני מפלצת. ויפה כל כך עד שזה כואב. אני גדלה ומתפתחת ומחכימה ולומדת שיטות ציד חדשות. אני צופה מחלון ביתם של הקאלנים עם הראיה החדה והעל טבעית שלי. אני רואה ילדים בני גילי משחקים וצוחקים וחיים בפשטות. ואני אחרת, כי ככה נולדתי. בת אלמוות.

יש לי משפחה מדהימה ואני אוהבת אותם כל כך אבל הם לא מבינים. הם לא מבינים שאני מרגישה יותר חיה מאדם. שהייתי מעדיפה להיות אנושית ולטעום מעט מהשבריריות הזו.

אני כל כך מפלצת ונראת חריגה שגם אנשים אחרים שמים לב. כשאני הולכת ברחוב - בימים נטולי שמש - כולם לוטשים בי עיניים ומצביעים עליי. אני מנסה להצניע את עצמי ובכל זאת זה לא נפסק.

אני הולכת ברחובות ניורק. סואנים והמוניים ורועשים. אני יושבת ליד בר גבוה במסעדת רחוב ומזמינה לי אוכל ושתייה אנושיים. זה מספק לי תירוץ לשבת שם ולבהות. אנשים טרודים ממהרים ללכת על המדרכה. הזמן שלהם קצוב. לי יש את כל הנצח מולי. אני נועצת מבטים בצעירה בלונדינית בת גילי. יש לה שיער חלק ואני מריחה שהיא משתמשת בשמפו קונדישינר מהסוג החדש. יש לה חולצה כתומה ואש לוחמנית בעיניים. אני לוגמת לגימה ודרך הקש עובר צליל פיכפוך של שאיבת תחתית המים שבכוס. אני לא מסירה ממנה את העיניים, כשהיא נפגשת עם אישה שנראת בגיל הארבעים - בדיוק כמוה, רק מבוגרת יותר - וכשהיא מקבלת מטבע וטומנת אותו עמוק בכיסה וכשהאישה נעלמת והיא בוכה. אני רוצה לגשת אליה אבל מהססת ומתחרטת. אני נשארת ישובה במקומי.

כשאני חוזרת לקאלנים אליס מספרת לי חיזיון שראתה. אני נלחמת בנערה בלונדינית כשבידה חרב ועל ראשה כובע מגוחך. אליס שואלת אם אני מכירה אותה ומציירת לי פורטרט. אני מזהה את הנערה מהרחוב. אני מספרת לה מה קרה ואליס מספרת שראתה שהחזיון השתנה. היא גם צוחקת ואומרת שנחמד יותר להיות בחברתי עכשיו כשכאבי הראש הפסיקו לפקוד אותה בגללי. קארלייל טוען שמשבגרתי אני נחשבת כערפדית ולכן כח הראייה של אליס פועל עליי. למזלי, ג'ייקוב נשאר בלתי נראה וכך גם העתיד שלי כשאני איתו - מה שקורה די הרבה - נעלם. כך עדיין נשארת לי שמץ פרטיות. כך אני יכולה לאהוב את ג'ייקוב באמת, במלוא מובן המילה, בלי לפחד לספוילרים ישירות לאליס ומשם להורים הדאגניים שלי. יחסית לערפדים מוצצי דם הם די צדקניים. כמובן שעדיין נדרשים אמצעי זהירות - יש לי אבא קורא מחשבות.

אליס מציעה שנשחק שח ואני מסרבת בעדינות ושואלת מה עוד היא ראתה על הנערה. לא הרבה, היא אומרת. אני מבקשת שתחפש והיא רואה אותה לצד נער, נלחמת במפלצות. מפליגה על ספינה מעופפת שמתחתה כתוב "מה נשמע?" בענק. מחזיקה ידיים וצוחקת עם נערה יפה בגילה שלבושה בגופיית הלו קיטי. אני מודה לאליס ושוכחת מהנערה המסתורית.

אני חושבת לעיתים על זה שאליס הצליחה לראות עתיד שמשולבות בו מפלצות. היא יכולה לראות רק עתיד של דברים שהיא התנסתה בהם. בני אדם, ערפדים. אנחנו נחשבים מפלצות? אני מאמינה שבמובן מסויים כן, אבל עדיין מעליבה אותי ההשוואה ביני לבין היצורים שאליס ציירה: ענקים, גרגרונות. חיפשתי בספרי מיתולוגיה כדי למצוא את השמות. אחרי כמה זמן אני שוכחת גם מזה וכל החוויות מהביקור בניורק נדחקות לאי שם מאחור במוח שלי.