לראות אתכם מלעמלה

לראות אתכם בוכים מעל גופותינו מלמעלה, זה כואב.

לראות אתכם צוחקים ושמחים שבלי שנהיה שם לידכם, זה מציק.

לראות אתכם זקוקים לנו, זה מביש.

לראות אתכם שם למטה בילעדינו, זה כבד.

אתם חשבתם- ת'אמת, גם אנחנו- שאחרי מות וולדמורט הכל יהיה בסדר, לא יהיו עוד דאגות, חוץ מכמה עיניינים משפחתיים וציונים, אתם חשבתם.

ואז, במילחמה על הוגוורטס, כשאיבדתם כל כך הרבה אנשים, הבנתם כמה טעיתם? 

ראינו כמה אנשים למטה שרצו למות, שהם לא מוצאים לנכון לחיות בילעדינו. אבל בלי שידעתם החדרנו בכם מחשבות, 'הוא נעלם, וזה כואב. אך מה יקרה אם אני אעלם לאחרים?' פשוט לא רצינו שיכאב לעוד אנשים. שיחיו בסבל שאתם סבלתם, ובשונה מכם, לעד.

לפחות תדעו שמתנו כגיבורים, שידענו מה הסיכונים, שעשינו את זה בישבילכם. בשביל להגן על האנשים שאנחנו אוהבים.

אתם, שם למטה, בוכים מעל גופותינו, חיים את חייכם בילעדינו, צוחקים ושמחים למרות הכאב שבלב, ותמיד שואלים, 'למה זה קרה דווקא לי?'.

אז שתדעו, זה לא קרה רק לכם, ואלה הם החיים, במילא היינו מתים מתישהו.

אז רק רצינו לומר לכם, החושבים שלהם הכי קשה,

אתם חושבים שזה קל לראות אתכם ככה מלמעלה?