מלך הרגילים

הי כולם,סוף כל סוף הצלחתיח לתקן את האנטרים המרגיזים האלה!מקווה שעכשיו זה יראה יותר טוב.גיניויזלי 

הרמיוני:

אני יודע שאת לא רוצה לשמוע ממני יותר בחיים אחרי מה שעשיתי,אחרי שברחתי ככה.

אני יודע שאת גם לעולם לא תראי את המכתב הזה,כי אני לא יודע איפה את והארי עכשיו ואני לא יכול לשלוח לכם אותו.

למרות שאפילו אם הייתי שולח את בטח היית זורקת אותו לפח ולא פותחת.

אני דואג לכם כל כך.את לא יודעת כמה אוניות הייתי נותן כדי להיות איתכם שם,למרות כל מה שקרה.

אבל אני כבר לא אוכל לחזור,לא אחרי מה שעשיתי,אחרי שברחתי.

אבל אני חייב לפחות להסביר.

אם לא בשבילך-אז לפחות בשבילי.

אף פעם לא הייתי מיוחד,ככה זה כשיש מעליך חמישה אחים מוצלחים ואחות קטנה שכולם מפנקים.

זה היה הייחוד שלי-להיות לא מיוחד,כאילו מהרגע שנולדתי הוכתרתי כמלך הרגילים "עוד אחד מהויזלים" בלי שם או מעמד מסוים.

את מחייכת,הרי למה שמישהו ירצה שיגדירו אותו כמשהו מסוים?למה שמישהו ירצה שיהיה לו תפקיד שאותו יצטרך למלא כל חייו?

אבל כשלכולם סביבך יש תפקידים-פרסי השאפתן,ביל המדליק,צ'ארלי המוצלח,פרד וגורג המצחיקים-את לא רוצה להישאר עוד אחד,אתה רוצה להיות  משהו,שכולם יתלהבו כשתנצח באליפות הקווידיץ' לילדים כמו שצ'ארלי הצליח,או כשתתחלף לך החברה כל שבוע כמו ביל,או שכל הציונים שלך יהיו  קס"ם בלי מאמץ כמו פרסי,או אפילו שתפתח חנות טריקים מצליחה,למרות ההתנגדות הראשונית של אימא,כמו פרד וגורג.

אבל מי שהכי מטריפה אותי,זו ג'יני.הרי היא אחותי הקטנה,היא אמורה להיות מקופחת כמוני ואפילו יותר,כי היא יותר קטנה.

אבל היא יצאה כל מה שאני לא יצאתי-חכמה,יפה,מוכשרת,מקובלת ואהובה.היא הבת הקטנה של אימא,הבת האהובה של אבא והאחות הקטנה והחמודה בעיני כל האחים הגדולים.

היא אפילו יותר טובה ממני בקווידיץ',למרות שאני הייתי זה שלימד אותה,בעוד שכל השאר סתם לגלגו עליה ולא נתנו לה לשחק איתם!

רק כשהגעתי להוגוורטס הוכתרתי במעמד המשפחתי.

את יודעת איזה?

"החבר הכי טוב של הארי פוטר."

כן,זה ההישג הגדול שלי בחיים-לא חוכמה או יופי או כוחות קסם אדירים,הו לא.

הדבר הכי טוב שעשיתי בחיים היה להיות החבר שלך ושל הארי פוטר הגדול והדגול.

אבל בשנים הראשונות ממש לא היה לי אכפת.עברנו ביחד הרפתקאות ובילינו ביחד,נהנינו ואנחנו באמת החברים הכי טובים.אז נכון-הארי קיבל את רוב התהילה לעצמו,אבל זה לא ממש הפריע לי,לא בשנים  הראשונות בכל מקרה.

אבל לאט לאט,זה חזר.הרגש החמוץ הזה של מלך הרגילים.

כי בדיוק כמו במשפחה שלי,גם איתכם יש המון פעמים שאני מרגיש כל כך..נחות,מיותר.

הארי הרי כל כך מפורסם,שזה עושה לי בחילה.כל הבנות מתות עליו רוב הזמן,כשהוא לא נחשב למטורף או משוגע (בחג המולד האחרון לא יכולנו לעבור במסדרון בלי שבנות יתגודדו מתחת לדבקון!),והוא גם די טוב בלימודים,או לפחות מצליח יותר ממני (הוא הרי קיבל קס"ם בהמכ"ה) וכמובן,הוא אלוף בקווידיץ,"השחקן הצעיר ביותר מזה מאה שנה".

ואני יודע,פשוט יודע כשאני שומע את האחים שלי מדברים עליו בהערצה ורואה את ג'יני מפילה דברים כשרק מזכירים את שמו ורואה את ההערכה והאהבה של אימא ואבא שלי כלפיו,אני יודע שהם היו מעדיפים אותו בתור בן,ולא אותי.

אבל הדבר בו אני הכי מקנא בו ,בהארי, זה שהוא בן יחיד.לא שאני לא אוהב את האחים שלי,ברוב הזמן בכל אופן,אבל לפעמים אני מעדיף להיות בן יחיד,שגם לי תהיה ההזדמנות להיות מוצלח בלי תחרות,ככה כמו שאני.

ואת...את גם כזאת-כל כך חכמה,וגם יפה,ואני לא סתם אומר,למרות שאת בטח מסמיקה עכשיו,ואם היית רואה את זה היית אומרת שזה לא נכון,אבל את כן.את הכי בהכול,ואפילו כשאת מעצבנת ומתקנת אותי ומעירה לי וגוערת בי את נשארת ככה,הכי הכי.

אבל בניגוד למשפחה שלי,ששמה גם אני חלק,גם אם קצת מיותר,ששייך,ביניכם יש כימיה מעולה.אתם יכולים לדבר במשך שעות על הכל ולהישמע כל כך חכמים ומוצלחים ומוכשרים,שאני מרגיש מיותר ורוצה לעזוב.

הארי תמיד טוען שאתם כמו אח ואחות,אבל אני יודע שבקלות זה יכול להיות מעבר לזה,אם רק תרצו.

והרי מי תעדיף את גיבור המשנה על הגיבור הראשי?

ואחרי שהתחיל המסע,זה החריף.

לך היו הרעיונות-ואצל הארי זה עבד.הוא דג,ואת בישלת.הוא הציע לפרוץ למשרד הקסמים-ואת דאגת שזה יהיה אפשרי.

הסתדרתם יפה מאוד בזמן שאני ישבתי שם וקיטרתי ורטנתי.

רציתי לעזור,באמת,אבל רציתי שתגידי לי לעזור,שתבואי ותסתכלי לי בעיניים ותגידי לי-בבקשה תעזור לנו רון,אנחנו לא יכולים בלעדיך,בלעדי העזרה שלך.

שתסתכלי לי בעיניים כמו שביל ופלר מסתכלים אחד לשני בעיניים,כמו שהארי וג'יני מסתכלים אחד לשני בעיניים.

ובאותו ערב האוהל,ידעתי שזה בחיים לא יקרה.אני ישבתי שם ושתקתי בזמן שהארי ואת העלתם עוד ועוד ועוד רעיונות,כמו מעיין נובע,לא שאלתם אותי,לא דיברתם איתי,הסתדרתם כל כך יפה,כמו שני חלקים של תצרף מושלם,ואני הייתי כמו חלק של פאזל אחר.

וזה נמאס לי,את מבינה?נמאס לי .להיות תקוע כמו קוץ,לדעת שבגללי כולם כל כך עצבניים,לדעת שאני לא סתם מיותר-אלה מיותר ומעיק.

אז הלכתי מתוך כוונה שלא לשוב לאוהל לעולם,שאת והארי תקימו לכם חיים יפים ומושלמים ביחד אחרי שתמצאו לבד את כל ההורקרוקסים ותנצחו את וולדמורט.

הרמיוני פוטר-האמת שלצערי זה נשמע לגמרי לא רע.

לא רוצה להמשיך להיות עוד מיותר.

אבל עכשיו,כשאני יושב בבקתת הצדפים של ביל ופלר,ושומע את הגלים מתנפצים למטה,ואני כבר לא יודע מה קורה איתכם ועם מי אתם נמצאים,ואם..

אני לא יכול אפילו לחשוב על זה.

כי אני באמת,אבל באמת אוהב את הארי.

ואותך.

במיוחד אותך.

ואני כל כך מצטער,הייתי נותן את השרביט שלי בשביל לחזור להיות איתכם,לשמוע אותך מפזמת בבוקר בזמן שאת מכינה קפה,כשהשיער שלך פרוע מהלילה,ואת הארי דופק שוב את הראש במיטה שלי,בזמן  שהוא הולך למטבח באוהל,ממלמל "בוקר טוב" ישנוני ושותה את הקפה שלו.

הייתי מוכן לקטוף פטריות רעילות ולאכול את כל מה שאת מכינה,וללכת עם השרשרת הארורה הזאת במשך שלושים יום ברצף אפילו.

אבל אני לא יכול,זה כבר מאוחר מדי.

אני מצטער כל כך.

אוהב 

רון "מלך הרגילים"