פצצת אטום

עמדנו שם, בנגסקי, שמונת אלפים לוחמים, מחכים שהאסון שהבטיחו האמריקאים יתממש.

לא היה שם אחד שלא פחד.

אני סרקתי בעיני המיומנות את הצבא:

שמונים תותחים, בכל תותח זוג חיילים.

בערך תשע מאות לוחמים עם רובי טילים.

שני מטוסי קרב, טייס ונווט בכל אחד.

בערך חמשת אלפים עם ציוד צבאי כבד: רובים כבדים, פצצות קטנות ונפצי מלחמה.

חמש מאות איש עם רימונים ואקדחי יד כגיבוי.

השאר, ביניהם גם אני, הצטיידנו ברובים קלים, אך טובים בהרבה מהאקדחים, עם כוונת מדויקת, חומר נפץ, לחלק היו גם אקדחי יד קטנים ומחסניות כדורים לכולם.

חיכינו כ30 דקות עד שהם הגיעו: פלוגה של 5 מטוסי קרב קטנים ומטוס קרב גדול באמצע, לא חמוש.

שיערתי שהקטנים עם הרקטות נועדו כדי להגן על הגדול, שנועד למשהו גדול יותר.

המטוס הגדול התקדם בכבדות, סימן שיש משהו כבד בפנים.

המחשבות הסתחררו בראשי והשערות פרועות עלו במוחי:

'אולי הגדול מלא חומר נפץ והוא ירד למטה ויפוצץ את עצמו איתנו?'

'אולי הוא מלא בלוחמים, צנחנים?'

'אולי יש שם משהו גדול, שאני לא יכול לנחש מהו?'

נרעדתי למחשבה האחרונה.

ליכסנתי מבט אל חברי הטוב, יאנג, שעמד במרחק של חמישים מטר ממני והוא, מצדו, שלח אלי חיוך.

יאנג הוא 'ליצן הצבא' שלנו, תמיד מעודד אותנו במצבים קשים.

ראיתי אותו שולח מבט מודאג לעבר חברתו, יאנה, והיא שלחה לו נשיקה באוויר.

שלא כמונו, יאנה הצטיידה ברימון, נפצים, ואקדח יד קל.

מטוס קטן נפל.

התותחנים הפציצו עם הכדורים ומדי פעם נשמע פיצוץ מצד אחד מהחיילים עם הטילים, שהעיף רקטה לאוויר.

פתאום המטוס הגדול הנמיך מעט והטיל פצצה ענקית.

פצצת אטום.

באותו רגע הבנתי שינצלו רק בודדים.

"יאנג! יאנה! חבר'ה!" צרחתי וסימנתי שירוצו אחרי.

מעטים נראו מבולבלים, אבל כמה בודדים, ביניהם יאנג ויאנה, התחילו לרוץ.

הציוד הכבד האט את יאנה והיה לי ברור שהיא תמות אם לא יעשה משהו.

יאנג פנה לעבר יאנה, ומשך ממנה את הציוד.

"יאנג! אל תהיה גיבור! בואו, רוצו, לפני שהמטען יפגע בקרקע!" צעקתי.

יאנה רצה כעט מהר יותר, אך המטען היה כבד מדי בשביל יאנג.

"יאנג! תשליך את המטען!" שאגתי.

הוא סימן לי בידו 'קיבלתי!' והמשיך לרוץ עם המטען.

"לא! תשליך אותו! תשליך אותו!" צרחתי.

הוא צעק לי: "קח את יאנה!" והמשיך לרוץ לעברי כמטורף.

משכתי את ידה יאנה והכרחתי אותה לרוץ מהר יותר, מהר יותר, מהר יותר.

השלכתי לה את האקדח "על כל צרה שלא תבוא"

"רוצי!" צעקתי לה והסתובבתי אל יאנג כדי לעזור לו.

הוא היה במרחק של חמישי מטרים ממני.

אבל אז המטען פגע בקרקע וידעתי שהוא לא ישרוד.

רצתי כמטורף.

לשבריר שנייה ראיתי את שלדו, בהבזק הפיצוץ, לפני שגופו קרס, חסר חיים, צל חיוכו האחרון מבזיק על פניו.

ואז קרסתי.

כעבור שבוע

"התעוררת!" צעקה יאנה והאחות השתיקה אותה.

"איך אתה מרגיש?"

הרגשתי כאילו אני חתוך לחתיכות.

"הוא מת" הדמעות זלגו על עיני "הוא לא יחזור!"

"כן!" הגיבה יאנה, "אבל כדאי שתסתכל על עצמך!"

היה ראי מעל מיטתי, ואני הסתכלתי בו.

לא האמנתי למראה עיניי, או ליתר דיוק, לעיני האחת:

שתי הרגליים שלי היו שסועות לחלוטין, כמו גם יד אחת.

עין אחת כוסתה ברטייה מדממת ושתי אוזני נחתכו.

"זה היה או זה, או שהיית מת."

כן, כן.

אני, השורד הגדול.

אבל לפחות אני חי, שלא כמו יאנג.

הדמעות צרבו את עיני וזלגו על פני, ובאותו רגע, מתתי מבפנים.