יש לי סוד

הארי עמד בפתח הדלת, מביט בעיניים אפלות על גבו המקומר של דראקו. דראקו נתמך עם ידיו בשפת הכיור, מרכין ראשון בכאב. המעמסה הנפשית עולה על גדותיה. גבו רעד, חולצתו הלבנה מלאה בכתמי זיעה קרה. הוא נראה מעורר רחמים כך בשירותי הבנות של מירטל, מתפרק כשאף אחד לא שומע. כשאף אחד לא יודע. כלומר, כמעט אף אחד.

"אני יודע מה עשית." אמר הארי.

"הסתלק מפה!" שאג דראקו, הסתובב וכיוון את שרביטו כלפי פניו של הארי. הוא התקדם כמה צעדים אליו. הארי לא נסוג, רק נשאר נטוע במקומו, מביט אל תוך עיניו האפורות של דראקו.  "למה באת?"

"אני יודע מה עשית." חזר הארי.

"הסתלק מפה!" השורה נאמרה בשנית, בכעס ובייסורי נפש גדולים עוד יותר. "הסתלק מפה! הסתלק מפה. הסתלק מפה..." קולו של דראקו נשבר. הוא עזב את השרביט שלו ונפל אל ברכיו, טומן ראשו בידיו. הוא החל לבכות.

"עמוד מולי והתמודד עם מה שעשית, דראקו."

"אני מצטער! לא הייתה לי ברירה!"

"שיקרת לי! פגעת בי! בגדת בי!"

"אני מצטער... מצטער..." דראקו אמר בצרידות כבדה, ראשו כבר נגע ברצפה, דראקו התייסר באומללות של עצמו.

"הסליחה שלך כבר לא אומרת לי כלום. זו הייתה ההזדמנות השנייה שלך." אמר הארי בקרירות, בנימה סופית כל כך.

"לא! הארי תחזור! בבקשה הארי... לא הייתה לי ברירה! אל תלך... אני לא מוכן שזה ייגמר ככה!" התייפח דראקו. הוא הצטנף לתנוחת עובר כשהארי עזב את חדר השירותים, בוכה כמו שלא בכה מעולם.

אבל זה היה מאוחר מידי.

הארי כבר הלך, כשדמעות מאיימות לפרוץ גם מעיניו.