עכברוש-הסיפור של פיטר פטיגרו

מהיום שבו נולדתי,הייתי לא רצוי.

"אפס!" אמרה אימי בגועל

"לוזר!" אמר המורה שלי בבית הספר היסודי

"מכוער!"היו קוראים לי מרחוק הילדים ומעולם לא הזמינו אותי לשחק איתם.

אבי היה מכשף,וכנראה גם הולל,שתיין ובן זונה,לפי דבריה של אימי,שננטשה אחרי שסיפרה לו שהיא בהיריון איתי.

נולדתי לאימא ששונאת אותי וכל דבר שקשור בי או באבא שלי.

גדלתי בשנאה,להורים,לקסמים ולעולם כולו.

"אם לא היה מכשף אותי ככה,לא הייתי צריכה להתמודד איתך." הייתה תמיד מסננת לי.

"שיקוי האהבה הזה היה הדבר הגרוע ביותר בחיי." הייתה מוסיפה.

"אני לא מאמינה שאני צריכה להאכיל יצור מכוער כמוך." הייתה רוטנת כשביקשתי עוד תוספת.

יכולתי לדעת איך הוא נראה לפי איך שאני נראיתי,בניגוד לאימי היפיפייה,שהייתה כמו אלילה יוונית בין כל האימהות הרגילות בפרברים בהם גרנו,אני הייתי חיפושית זבל מכוערת,כמו עכברוש קטן ומגעיל.

שנאתי את אבי כל כך,למרות שלא הכרתי אותו.

הייתי מבלה לילות שלמים במיטה,משתוקק לנקמה על המראה שלי,על השנאה שלתוכה השליך אותי וברח.

ילד בן שמונה שמעולם לא ידע אהבה.

היה לי אבא חורג בשם אדגר,שגם הוא לא סבל אותי,ואהב לנעול אותי בתוך ארון הניקוי שהיה לנו בבית,שם גרו העכברושים האחרים.

"לך תשחק עם בני מינך!" היה קורא והולך לאכול עם אימא ארוחת ערב.

אבל לו ולאימא שלי נולדה ילדה קטנה,אחותי למחצה.ילדה יפיפייה שקטנה ממני בשלוש שנים בלבד.

שמה היה סקאי,והיו לה עיניים כחולות וגדולות ושיער שחור ארוך.היא העריצה אותי,הלכה אחרי לכל מקום וקראה לבובות שלה על שמי.

היא הייתה היחידה שלא חשבה שאני יצור מכוער.

"פיטה!פיטה בוא!" היא הייתה נכנסת לחדרי וגוררת אותי לעוד מסיבת תה עם הבובות שלה,או לשחק מחבואים בחצר עם החברות שלה,שלא סבלו אותי,אבל בשביל להיות חברות של סקאי המקובלת עשו הכל בשבילי.

היא הייתה משחררת אותי בלילה,מתגנבת ולוקחת את המפתח מהחדר של אימא ואדגר וגוררת אותי אל הגג לראות כוכבים.

היא הייתה אחת משתי האהבות היחידות שידעתי בחיי.

כשקיבלתי את המכתב על הוגוורטס,רציתי למות.

אני..אני קוסם.

כמוהו.

אני לא יודע מה יותר זעזע אותי,זה או התגובה של אימא.

ידעתי שאימי לא תשמח וצדקתי,אבל בחיים לא ראיתי אותה משתוללת ככה.

"אתה כמוהו?" היא צרחה,פניה מעוותות מכעס "כמו האפס הזה??"

"למה ציפית מהעכברוש המכוער הזה?" רטן אדגר מפינתו

"אני לא מוכנה לזה,אצלי בבית לא יהיה קוסם."

"בחייך אמיליה,שנינו הרי ידענו שהוא אבוד."

פניה של אימי היו אדומות ונפוחות והיא נאנחה "חשבתי שהוא יהיה שונה."

"אבל הוא לא."

"אני רוצה שהוא ילך."

"אז בואי,נשלח אותו לבית יתומים."

רעדתי בפינה.

רק לא בית יתומים,חשבתי,הכל חוץ מזה.

סקאי בכתה בשקט מהמטבח.

"אתה יודע שאני לא יכולה אדגר." נאנחה "נדרתי נדר,אם אפר אותו אמות."

היא פנתה אלי בדמעות כעס ואמרה את המילים שאני לא אשכח לעולם.

"אני לעולם לא אסלח לך.בשבילי אתה חשוב כמת." והלכה.

אילולי תחנוניה של סקאי ככל הנראה הייתי מועף מהבית עוד באותו היום.אבל הם הסכימו בקושי להשאיר אותי עד תחילת הלימודים ולארח אותי בחופשות בתנאי אחד-שלא אדבר איתם אפילו לא מילה אחת.

"תכתוב לי,נכון פיטה?" שאלה סקאי כשגררתי את המזוודה הגדולה שלי אל המונית שהזמנתי בחוץ מכספי הבייביסיטר שלי.

"בטח סקאי." חייכתי אליה "אשלח לך ינשוף כל יום."

היא הנהנה ועיניה התמלאו דמעות "אני אתגעגע אליך פיטה."

"גם אני אליך."

"אתה לא תשכח אותי נכון?"

"מה פתאום?" הזדעזעתי "אני אוהב אותך."

ואז קיבלתי את החיבוק הראשון בחיי ממישהו.

"בי בי,פיטה." היא חייכה דומעת וסגרה את הדלת.

אם ג'יימס לא היה לוקח אותי תחת חסותו הייתי ככל הנראה עוזב את הוגוורטס עוד לפני סוף החודש הראשון.כאב התכחשותם של אימי ואדגר פער בי כמו פצע,שנפתח כל פעם שהמכתבים שכתבתי להם חזרו אלי סגורים,וסקאי הייתה צריכה לענות לי על המכתבים בסתר,מה שעורר אצלי אפילו יותר געגועים אליה ואל צחוקה הילדותי והמקסים.

הסתבר,שגם קוסם לא הייתי מי יודע מה,אולי בגלל הפחד האיום ונורא שהיה לי כל פעם שביצעתי קסם.

אבל ג'יימס שינה אותי ואת כל השקפת העולם שלי.נכון,היו גם סיריוס,שהיה הבחור המדליק ביותר שפגשתי,ורמוס,שהיה לי כמו האבא שמעולם לא היה לי,אבל ג'יימס היה כל מה שחלמתי להיות בתוך בחור אחד-יפה,גבוה,חכם ומקובל,ואפילו טוב בקווידיץ.הוא היה..טוב,קול.

והוא רצה להיות איתי,שלושתם רצו להיות איתי,איתי!פיטר פטיגרו העכברוש המכוער,הפחדן הלא יוצלח.

זה היה כאילו הגעתי לגן עדן,וג'יימס היה אלוהים.

נכון,הייתי גרוע בלימודים,ובעצם בכל דבר שנגעתי בו,וגם כשבשנתנו החמישית הפכנו אנימגים נותרתי העכברוש האיטי והלא יוצלח בין הכלב המאיים לאייל המרשים.

ואנשים שנאו אותי גם בהוגוורטס,וגם פה נקראתי עכברוש,והפעם גם מזדנב וכלב של ג'יימס.

אבל לא היה אכפת לי,עד כדי כך הערצתי אותו.

גם סקאי העריצה אותו,הוא בא לבקר אותי פעם וראה אותה,זה היה בשנה השישית שלנו וסקאי הייתה בת שלוש עשרה.

זאת הייתה התפנית של ההערצה שלי את ג'יימס.

ההערצה שלי התחילה להתפוגג ובמקומה נכנסה הקנאה.סקאי כבר לא רצתה אותי יותר,היא העדיפה לדבר עם ג'יימס ולהראות לו את הכוכבים ומעבר להם.

כשהייתי בא עם ג'יימס,הייתה מקפצת בעליזות ויוצאת איתו למסיבות,ואחר כך,בזמן שישבתי בחושך וחיכיתי לג'יימס שיחזור לחדר שלי,שמעתי אותם מהחדר השני.

ההורים שלי,שהחמיצו אלי פנים כל פעם שבאתי,היו יכולים לשבת ולדבר שעות עם ג'יימס.

כשבאתי לבד,סקאי הייתה מסתגרת בחדרה ולא מדברת איתי.

וככה ג'יימס,שגם ככה היה לו הכל,לקח ממני את אחת האהבות היחידות שהיו לי בחיים.

זה התחיל בשקט,בשנה השישית,אוקי,אז סקאי כבר לא אוהבת אותי,לא האשמתי אותה.

אבל לפחות לילי לא אוהבת את ג'יימס,מה שמותיר לי תקווה לזכות באהבתה של הנסיכה.

אבל כשלילי התחילה לצאת עם ג'יימס בשנה השביעית,הקנאה הירוקה פרצה ממני בכל הזעם שיכולתי לגייס-למה הוא קיבל הכל בעוד אני נשארתי עם שום דבר?בלי יופי,בלי חוכמה,בלי אהבה,רק יכולת הערצה ושירות אינסופיים.

איך זה שהוריו של ג'יימס אהבו אותו,הורי שלי אהבו אותו,סקאי ולילי אהבו אותו,סיריוס ורמוס אהבו אותו,ורק אני,פיטר,נותרתי סוג ב',עכברוש בודד??

זה היה לא פייר,נשברתי,רציתי יותר.

רמוס וסיריוס ראו את זה,אבל חשבו שזאת רק תגובה לכך שג'יימס יצא עם אחותי,שידעו שאהבתי יותר מהכל ונפרד ממנה.

הרי איש לא ידע על אהבתי האינסופית ללילי,שהתחילה מהיום בו יצאה בסערה עם סוורוס מהתא שבו ישבו ג'יימס וחבריו ונתקלה בי בוכה במסדרון וניחמה אותי שהכל יהיה בסדר,זאת שכשראתה אותי עצוב נתנה לי שוקולד,והייתה מחייכת אלי בנימוס בכל פעם שראתה אותי.

אבל לילי שלי חכמה,נסיכה אמיתית,היא לא תלך לעכברוש,היא רוצה את הדבר האמיתי,את הנסיך שלה,ולא האשמתי אותה.

כשסיימנו את בית הספר,הם התחתנו.

לא באתי לחתונה,אבל ראיתי אותה מהחלון של הכנסייה-את הפנים המאושרות של לילי,את פניו של ג'יימס,את האושר של סיריוס ורמוס השיכורים קלות,את סקאי שהוזמנה גם וישבה שם בפנים מחייכות,וראו עליה שהיא באמת שמחה שג'יימס מאושר,גם אם לא איתה.

וכשראיתי אותם,ידעתי שאני חייב לדאוג לזה שהם ימותו.

אם אני לא אקבל את הסוף הטוב שלי,אף אחד לא יקבל אותו,חשבתי.

והעכברוש תמיד נותר עכברוש,לעכברושים אין סוף טוב.

זאת עובדה.