מי זה החצוי

"שלום, אתה חצוי חדש?" הקול הצווחני העיר אותו באחת.

פרסי מצא את עצמו מיישיר מבט לעיניים בצבע כחול עז, ממכר ועמוק. כמו הים. עוד אח? הוא חשב בלב באימה, אבל עטה חיוך רחב.

הנער מולו, עדיין עטוף בקורי השינה, התרוממם באיטיות והרגיל את עיניו לסביבה. עצים, פרחים, שביל אבנים, חצויים מתאמנים בכלי חרב, סוסים דוהרים כשעליהם חצויים חמושים.

"איפה אני?" הוא תבע. הוא הביט בפרסי במין האשמה.

"במחנה החצויים. מצאנו אותך מעולף פה ליד והעברנו אותך לבפנים, למרפאה." המבט של החדש נדד סביבו- הוא הביט על המיטות המאויישות - פרסי נזכר שגם לו כמות הפצועים נראתה מאיימת כשהגיע לראשונה. הוא נזכר שחשב שזה לא מקום טוב אם הוא מעוניין לחיות - ומשם לארונות המלאים בנקטר ואמברוסיה, על גלילי התחבושות שמסודרים בסלסילאות ירוקות.

"מה זה חצויים?"

פרסי השתדל שלא לגלגל עיניים. "חצוי. חצי אל, חצי בן אדם. כנראה שהאבא או אמא שלך רצו להשתעשע קצת עם בני האדם ואתה התוצאה".

הנער החוויר קצת מהבוטות. הוא הסמיק ונראה די ביישן. "זה לא יכול להיות. הם שניהם מתים."

"אז כנראה עבדו עלייך, כי אלים לא מתים. כנראה אחד מהם מת ואחד מהם נטש אותך או משהו כזה," פרסי משך בכתפיו כדי להראות שזה לא חריג. "אני פרסי, פרסי ג'קסון, הבן של פוסידון אל הים. מי אתה?"

היה נראה שהנער לא משוכנע שיש אלים. הוא הביט בפרסי כאילו חושש לשפיותו ומתלבט אם לקום ממיטת החולים ולפנות אותה עבור פרסי שלוקה בשיגעון קל. אבל אז המבט שלו התערבל בכאב והוא נאנק: "לא זוכר".

"לא זוכר איך קוראים לך? ברצינות?"

הנער הינהן, והיה נראה שהתנועה מכאיבה לו. "מה קרה לי שמצאתם אותי?"

"אתה היית מעוך על כל הרצפה. היית גוסס. זה נראה כאילו דרקון נשך אותך או משהו כזה. לא שאני יודע למה הוא לא הרג אותך. אתה זוכר את זה?"

"לא," העניים הגדולות שלו היו מבוהלות. "אני לא זוכר כלום. נפגעתי חזק בראש?"

לפחות נשאר לו שריד של הומור עצמי, חשב פרסי בהקלה. "אולי. יכול להיות שמזה השיכחון, ואז הזכרונות יבואו לבד בהדרגה. שתרגיש טוב יותר אקח אותך לסיור פה. נחכה שהזיכרון שלך יחזור לעצמו עם הזמן ואז נדע מה לעשות איתך. תנסה לישון קצת, אני אחזור מאוחר יותר."

כמה ימים אחרי זה, הנער אפוף הילת המסתורין הבריא. מבחינה פיזית הוא תפקד מצויין. הוא אכל - והיה לו תיאבון בריא בהחלט, יחסית לנער צנום שכמוהו - ורץ ריצת עשר קילומטר בלי קשיים. הוא לא הצליח לרכוס לבד את המגן ולפרסי נדרש הרבה זמן ללמד אותו את מלאכת המחשבת הזו. הוא התאמן בסיף, זה היה חדש לו אבל הוא למד מהר, והביץ לשקי איגרוף - פעילות שהייתה מוכרת לו קצת יותר, כנראה מהתת מודע.

עבר בערך שבוע. הוא עוד לא קיבל הכרה. הוא הצטיין ברוב התחומים שניסה. שיט בקאנו, רכיבה על סוסים, ירי חיצים. בגלל שלא נזכר בשמו היה צורך להחליט על כינוי, לפחות לבינתיים. זו הייתה אנבת' שהציעה את השם "לאיין"- קצת לזכר ליאו וקצת בגלל שההסתערות שלו דמתה לשל אריה שתוקף אותך, ולמרות שהצטיין בכל התחומים זה היה אחד הדברים שיותר הקניטו אותו לגביו. אחרי מעט זמן הוא אפילו פיתח שאגת קרה שדומה לשל אריה כדי להצדיק את הסטיגמה.

עברו שלושה שבועות. כירון המודאג נפגש עם לאיין וניסה להשיב לו את הזיכרון. פרסי לקח אותו לביתן של "הישנונים". כשג'ייסון קפץ לבקר והם הצליחו להוריד ממנו לכמה שניות את פייפר הוא ניסה לבדוק אם הזיכרון שלו נגנב ממנו.

עבר חודש וחצי. לאיין ישן בביתן הרמס, שדי ריק בימים האלו. פרסי שוקל ללכת איתו לאולימפוס ולהתלונן על ששוב האלים שוכחים את ההבטחות שלהם ולדרוש שיקבל הכרה.

לאיין השתתף במשחקי תפוס את הדגל. הוא היה מצטיין והוביל את קבוצתו לניצחון. לאיין טייל כמה פעמים ברחבי המחנה יד ביד עם רייצ'ל. נפוצה שמועה שהם חברים טובים, ואולי גם קצת יותר מזה.

עברו חודשיים, והזיכרון של לאיין לא מראה שום סימן שהוא מתכוון לחזור.

זה היום לפני החזרה ללימודים. זה היום שרוב החניכים עוזבים את המחנה. לאיין נפרד מכל החברים שרכש. המחנה נשאר שומם למדי. רק עשרה חצויים. זה משמח את פרסי, שלכל כך הרבה יש בית. הוא נשאר לגור שם גם בשאר השנה, יחד עם אנבת', וחוזר בסופי שבוע לבית שלו.

התעלומה של לאיין לא נפתרה. הוא לא יודע מי הוא, מאיפה הוא בא, איך קוראים לו. שום דבר. דף חלק.

שבוע אחרי תחילת הלימודים, הם יושבים כל החניכים סביב למדורה. פרסי בדיוק לוחש לאנבת' שהוא אוהב אותה כי הקולות של כולם הם צחוק רועם ודרכו אי אפשר לשמוע, וברצינות - כבר כמעט חצי שעה הוא לא הזכיר לה שהוא אוהב אותה. כנראה שהבדיחה של לאיין מצחיק, פרסי מתרשם. הוא הקשיב לה רק בחצי אוזן ולא באמת הבין.

כשיש רעש חלש מכיוון המחסום, אף אחד לא שומע. כשמעוצמת המפגש במחסום כולם מיטלטלים, הם כבר כן שמים לב. חמושים ודרוכים הם נוהרים למקום. חבורת חצויים מאיימת גם כשהיא ישנונית ומסטולה ושיכורה מוויסקי ויין חזקים.

קרוב למחסום הקסום עומדת אישה די זקנה - הקמטוטים בפנים שלה מסגירים את זה - , דופקת על המחסום בחוזקה וקוראת: "הלו? אפש להיכנס? כירון?"

הם מתקדמים אליה. היא כנראה מפלצת אם היא שואלת רשות. ערפדים, למשל, לא יכולים להיכנס ללא רשות מבעל המקום.
"אוך, איפה הוא?" היא רטנה לעצמה. "תלמי- חצויים! בואו הנה!" כאילו הם תכננו משהו אחר. היא משתחלת ועוברת דרך הפתח בלי בעיות. הם נרתעים טיפה, וזוקרים את כלי הנשק שלהם באיום. הם מצטופפים למבנה של ראש חץ, כמו התרגיל החדש שלמדו.

"קוראים לי מינרווה מקונגל. אני מנהלת בית הספר הוגוורטס לכישוף וקוסמות, שבתוך היער שלו המחנה שלכם. אנחנו הקמנו את המחסום הקסום כדי להגן עליכם, כמובן, אז אין לי - או לכל קוסם אחר לצורך העניין - בעיית כניסה," היא המשיכה לדבר וחייכה חיוך קפוץ למבטים המשתאים שלהם. "אני מחפשת תלמיד שלנו. הוא נעדר כבר כמה חודשים. קוראים לו הארי פוטר."