מישהו לדבר איתו

היא קופצת בין פסגות העצים, מתקדמת בקצב זהה לשל הקרייריסטים מתחתיה, שצועדים על האדמה וקולותיהם רועמים כי הם הטורף וכולם צריכים להתחבא מהם, והם בטוח ינצחו בדו קרב. הם שוב השאירו את הנער ממחוז שלוש לשמור על הפרמידה, היא מבחינה. יש לה קליטה חדה. היא שמה לב לכימיה הבערך סודית בינהם. לצערה היא נקלעה פעם למקום צופה די טוב להתמזמזויות של קייטו וגלימר. עכשיו היא כבר רק צל של זיכרון, רוח רפאים. מאז היא דואגת שתמיד תיהיה לה דרך מילוט. היא מכירה אותם טוב; היא יודעת מי לא יהסס לתקוע סכין בגב של האחר במקרה הצורך. היא יודעת מי ינסה להמשיך עם הברית כמה שיותר. היא פשוט יודעת. אולי אפשר לקרוא לזה אינטואציה או חוש שישי.

הם מתקדמים לאט ורק בטווח הקרוב. הם מתנדנדים מעט ולא נראים יציבים במיוחד. כנראה שלא ידעו שצריך לשלוף את העוקץ של צרעות הציד. הם רק בודקים שאף אחד לא נכנס לטריטוריה שלהם ואז חוזרים לישון. השינה הכרחית להחלמה.

הם מבטים לרגע לצמרות והיא נבלעת בסבך העלעלים, ואז מנצלת את ההזדמנות הראשונה להתרחק. היא כבר הסתכנה היום מספיק.

היא מוצאת את קטניס במקום שבו הייתה פעם אחרונה שראתה אותה. היא נותנת לה קצת לשתות ואז שותה בעצמה. היא מחפשת צמחים אכילים וקוטפת מעט גרגירים. בבטן מלאה היא מתקרבת לקטניס שעדיין לא מראה סימן שהיא מתכוונת לחזור להכרה. עבר יום וחצי מאז העקיצות.

"היי, קטניס," היא מחייכת מתוך טראנס עצב. "איך היה בלעדיי? אוך, זה דבילי; את ישנה וחסרת הכרה. אבל אומרים שזה עוזר לדבר. אז אני מדברת." היא שתקה רגע ארוך והביטה בפניה חסרות ההבעה של השוכבת מולה. "אני מתגעגעת הביתה. את לא? אני רוצה לחזור אליו. את קצת מזכירה לי את הבית. את האחות הגדולה שמעולם לא הייתה לי".

עדיין שקט. שום תזוזה. לא שהיא האמינה שזה ישנה, ובכל זאת. הבדידות הורגת אותה, והיא מחפשת מישהו לשוחח איתו. קטניס כנראה לא אופציה טובה לזמן הקרוב. היא מתלבטת עם לרדוף אחרי הארנבת הקופצנית שהתרחקה מהמקום ברגע שראתה אותה אבל אז צוחקת על עצמה. אי אפשר לדבר עם חיות. החא מתרחקת מהמקום, לא משאירה סימן לכך שהייתה שם.

"היי קטניס," היא מתרעמת על החולשה שלה, על הצורך הנואש בשיח. "זאת שוב אני. אני רואה שאת לא עושה הרבה בזמן האחרון. לפחות התותח לא ירה בגללך, זה גם טוב. אני שונאת להיות בטלוויזיה. אני שונאת שמצלמים אותי. זה מרגיש כאילו כל מי שצופה בי לוקח חלק ממני ואני לא נשארת לעצמי. מוזר, אה?" הפנים של קטניס נותרו חלקות. ברוגז היא קמה ממקומה ונבלעת ביער.

היא לא חוזרת יותר לדבר עם קטניס והיא לא מוצאת עם מי לשוחח.

היא בודדה.

כשהיא מתה, בשניות הספורות בין שהבינה את טעותה בזיהוי הגרגירים לבין שהמוח שלה נדם, נשמעה קריאה עמומה של ציפור זמר. חסרת כוחות היא זימזמה לה את נעימת הלילה טוב שסבא שלה היה מזמר לה. הציפור השיבה אותה, בקול מחוספס ונמוך יותר, בהרמוניה משגעת. היא החזירה כמה תווים גבוהים. היה לה קול יפה אבל הוא קצת החליד מחוסר שימוש. כשהעפעפיים שלה נסגרו היא המשיכה לחשוב ולשרוק בעצלתיים. סוף סוף יש לה דו שיח.

והיא ידעה שהציפור תתעופף לה אחרי זה עם כל הנעימות, וככה בעצם היא לא תשכח. כי משהו ממנה ישאר למישהו אחר.