ג'ון אוליבר

"לא, לא, זה לא יכול להיות. אני לא מאמין, פשוט לא מאמין. לא, לא, הוא לא עשה את זה."

 לחישות בהולות הדהדו אל תוך הלילה.  "הוא לא יכול. אני מכיר אותו, הוא לא יעשה את זה."

ג'ון הסתכל לכיוון הלחישות המבעיתות אך לא ראה דבר. לאחר חיפוש קצר הוא הבין שהן באות ממנו.

 הוא הפסיק ללחוש והסתכל למעלה לכיוון האור. הוא ראה פנס רחוב בודד בלב האפלה.

 "איפה אני?", הוא שאל בשקט. לצדו עמד אדם מוזר אשר התנשם בכבדות.

כשג'ון התמקד בפרטי פניו הוא ראה שלאיש המוזר אין כאלו. במקום פנים היה לו חור שחור ואפל כמו המוות.

 "אהה!"
 

הוא התעורר בפתאומיות מכוסה זיעה קרה. הוא קם במהירות והסתכל בשעון.
עוד לא חצות אפילו והוא כבר ידע שלא יוכל להעביר עוד לילה אחד בשינה במקום הזה.

הוא התלבש בחיפזון וירד במדרגות, חושב על הסיוט שלו. זה לא היה אחד מהסיוטים הקבועים שלו.

ג'ון אוליבר הוא רזה וגבוה והוא בשנות ה-20 לחייו. יש לו שיער חום בהיר ומסודר אשר מסורק לצד ימין ופנים חדות וארוכות, אך נאות. 

הוא חטף חבילת עוגיות דלעת מהמדף ולעס אותן ברעבתנות. הוא הרגיש כאילו היה אחרי משחק קווידיץ' ארוך והוא היה יכול לבלוע היפוגריף.
 הוא פתח את המגירה בשידה והתחיל לנבור בה.

"איפה זה? איפה זה?", הוא מלמל לעצמו. לאחר כמה דקות הוא מצא את מבוקשו:

נייר מכתבים ומעטפה.

הוא לקח עט והתחיל לכתוב. כשהוא גמר הוא הכניס את המכתב למעטפה וחתם אותה בשעווה.

"לכבוד רובאוס האגריד, הוגוורטס", כתב על המעטפה בכתב מסולסל.

 חבריו לשעבר משנתו היחידה בהוגוורטס - אם אפשר לקרוא להם חברים, תמיד טענו שהכתב שלו "נשי מדי".
משום מה זה הצחיק אותם.

  כולם תמיד אומרים שאי אפשר לשרוד שנה בהוגוורטס בלי חברים טובים.
 ג'ון הוכיח שזה אפשרי; זה פשוט סיוט.

טוב, לפחות הם לא פחדו ממנו או נגעלו ממנו כמו הילדים האחרים.

"מהר", דחק ג'ון בינשוף שלו. "זה צריך להגיע להאגריד עד סוף הלילה."  

הוא לקח את המעיל שלו מהמתלה ויצא מהבית, להתאוורר קצת. להסתובב ברחובות הריקים. בקרוב מנדנגוס פלצ'ר יבוא לאסוף אתו.

מחר בלילה יתרחש השוד הגדול.  

--------------

כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות שמגולמים בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם קניינה הרוחני של ג'יי. קיי. רולינג. אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.

אשמח מאוד לתגובות.

פרק חדש יעלה בקרוב.