אנשים, כלבים ומה שביניהם

דייזי
"לעיקול יש קסם משלו. מעניין איך נמשכת הדרך אחריו- מעניין עד כמה היא ירוקה ומלאת אורות וצללים" האסופית, לוסי מוד מונטגומרי

*****

בני האדם דומים ושונים כל כך באותו הזמן.
הם עושים את אותם הדברים, מדברים באותה שפה, לובשים בגדים דומים.
אבל למרות הכל הם די שונים אחד מהשני.
זה כמו שהם מסתכלים עלינו. בני האדם חושבים שהרבה מהכלבים דומים זה לזה, כי אנחנו באותו הגודל או כי הפרווה שלנו באותו צבע. אבל זה כמו שתשוו בין שני אנשים גבוהים או שני אנשים עם עור בהיר.
הם דומים אבל שונים.
בערך כמו ג'ראד ונייט. בשבילי שניהם נראים דומה, אבל אחד מהם החזיק אותי בעגלת תינוקות והשני לקח אותי ממנה והביא אותי לבית. אם חושבים על זה, גם עם ג'ראד גרתי בבית, אבל הוא החליט לעבור לגור ברחוב ואז נתן אותי לנייט. בהתחלה לא רציתי ללכת, רציתי לחזור למי שהיה המשפחה שלי, אבל לאט לאט המשפחה של נייט הפכה להיות גם המשפחה שלי.

האנשים בבית לא נראים שונה מאנשים אחרים. אמא, אבא, ילדה וילד. כמו כל משפחה. וכולם בני אדם רגילים, חוץ מהילד. אוגוסט. שאלתי כל כלב שאי פעם ראיתי בשכונה, אבל אף אחד מאיתנו לא הבין מה כל כך מיוחד בו, ולמה תמיד שאוגוסט ואני יוצאים לטיול אנשים מסתכלים אלינו במבט אחר מהמבט הרגיל. תמיד חשבתי שבני אדם שופטים אנשים אחרים בצורה נורא משונה- לכל אחד יש ריח משלו, אבל ככה זה גם אצל הכלבים, ואנחנו לא שופטים אחד את השני רק לפי מראה וריח.

טראפלס עזר לי להבין למה אנשים מסתכלים שונה על אוגוסט. למה כולם נרתעים ממנו. ושאחרי הכל, אולי גם כלבים שופטים לפי המראה.
טראפלס הוא כלב שפגשתי יום אחד כשהסתובבתי בגינה עם ויה. יש לו פנים של גור, וכמעט ואין לו פרווה. מעט הפרווה שיש לו נראית כאילו היא נשרפה, כמו הפרווה שלי כשנפלה עלי מחבת רותחת כשעוד גרתי עם ג'ראד, רק שאצלו זה לא היה נראה שיחלים אי פעם. כשראיתי אותו בפעם הראשונה פלטתי יללה קטנה. בחיים לא ראיתי כלב כזה. טראפלס שם לב לזה, והרכין קצת את הראש. 

מצטערת, אמרתי לו. הוא לא השיב.

אני דייזי, אף פעם לא ראיתי אותך.

אני טראפלס, השיב הכלב. אני חדש פה.
למה אתה נראה ככה? שאלתי.
בגלל מחלה שיש לי, ואני תמיד אראה ככה. הרבה כלבים מסתכלים עלי מוזר בגלל זה, השיב טראפלס והתקרב לרחרח אותי.
אבל אתה מריח כמו כל כלב אחר, אמרתי לו אחרי שהרחתי אותו.
כי אני כמו כל כלב אחר, השיב טראפלס. באותו הרגע הבעלים שלו משכו אותו והוא הסתובב והלך.
באותו הלילה, כשאוגוסט לקח אותי למיטה שלו, חשבתי שאולי גם לאוגוסט יש מחלה שגורמת לו להיראות שונה, כמו טראפלס. ואחר כך חשבתי שבני האדם באמת שופטים אנשים אחרים בצורה מוזרה, אם אחרי היללה הקטנה הם לא מנסים להכיר את הבן אדם השני. מאחורי המפלצת יש כלב. או בן אדם, במקרה של אוגי.

החיים שלי המשיכו כמו שהם היו. לאכול, לתפוס כדורים שויה ואוגי זרקו לי, לטייל, לנבוח על הכלב המרושע מהבניין ממול, ובלילה להתכרבל בחדר הקטן והיפה של ויה או בחדר של אוגי עם הציורים של המקלות על הקירות.
טראפלס ואני הפכנו להיות חברים טובים. מאחורי המחלה שלו יש רק כלב קטן וחמוד שרוצה חברים. בדיוק כמו אוגי, אני אומרת לטראפלס פעם אחת. זה לא באמת משנה אם אתה כלב או בן אדם. אם תיראה שונה, יסתכלו אליך במבט שונה. ואני למדתי להכיר גם את אוגי וגם את טראפלס מבפנים.

הזמן עובר. אוגי מתחיל גם הוא לא להיות בבית בבוקר, ואני התחלתי להרגיש יותר ויותר רע מיום ליום. הייתה לי בחילה שהתחזקה כל רגע.
הזמן ממשיך לעבור. התחלתי ללכת לאט יותר, לשחק פחות ולהקיא. אבל כשהסתכלתי על הפנים של אוגי וטראפלס שכחתי מהכל. גם עם מחלה אפשר לחיות.

ערב אחד, ניסיתי לישון, אבל התעוררתי כששמעתי את איזבל, אוגי וויה מתווכחים. אוגי הלך לחדר שלו. רציתי ללכת אחריו, אבל ברגע שעשיתי צעד אחד התמוטטתי על הרצפה ופלטתי יללת כאב. הבחילה שלי הפכה לחזקה מידי, וכדי להרגיע את הכאב נשכתי כל דבר שראיתי- כולל בטעות את האצבע של איזבל. איזבל בכל זאת הרימה אותי והתחילה ללטף את הראש שלי בזמן שויה רצה לסלון. כעבור כמה דקות אוגוסט וויה באו. שניהם ליטפו ונישקו אותי, ושניהם בכו. יללתי גם, ולא מכאב.

משום מה, הייתה לי תחושה רעה. תחושה שהחלה הרבה לפני זה, בפעם אחת בגינה כשהגנתי על טראפלס מכלב רחוב שהציק לו על המראה שלו. באותו היום, הכלב אמר לי שאני כבר זקנה וחלשה ושאני אמות בקרוב ואחר כך לגור הקטן לא תהיה יותר אמא. יללתי לו בנהמה שאני לא אמא שלו, ושיפסיק להציק למי שנראה ששונה ממנו. באותו הרגע, כששכבתי על הרצפה במטבח, הבנתי שהכלב צדק. אני כבר זקנה וחלשה ואמות בקרוב, ולטראפלס לא יהיו יותר חברים. לא יהיה לו אף כלב שיתמוך בו. כי לעבור לשכונה חדשה זה לגמרי לא קל, אבל אם אתה סובל כמו טראפלס מעיוות נדיר בגוף, המעבר ממש קשה, כמעט בלתי אפשרי.

איזבל הכניסה אותי למכונית, והתחלנו ליסוע בדרך שהכרתי- לרופא שלי. בדרך עברנו ליד הבית של טראפלס. תודה, טראפלס, יללתי בהחלטה רגעית. על מה? נבח אלי טראפלס. על מה באמת? חשבתי לעצמי.

על שהיית פלא, עניתי והצטנפתי במושב.
נייט חיכה לנו ליד הרופא. הוא לקח אותי וחיבק אותי בזמן שהרופא בדק אותי. אחרי כמה דקות הרופא חזר עם מזרק. נייט ואיזבל החזיקו אותי וליטפו אותי ובכו, בדיוק כמו ויה ואוגי. הרופא הזריק לי חומר כלשהו, וזה גרם לי לחשוב על הכל. על כל החיים שלי. על ג'ראד ונייט, ויה ואיזבל, אוגוסט וטראפלס.

ועכשיו העולם מחשיך.

הסיפור הזה אמיתי בחלקו. טראפלס באמת קיים, וגם המחלה שלו. קראתי את הסיפור של טראפלס לפני חודש וחצי בערך בווינט, וישר קישרתי אותו לאוגוסט. כי כלבים ובני אדם לא באמת שונים- יש אנשים או כלבים שונים מהנורמה, אבל היחידים שיודעים עד כמה הם רגילים אלה האנשים או הכלבים עצמם.
ויתור זכויות לר.ג' פלאסיו המדהימה. ותתחילו להכיר את האנשים מאחורי המפלצות. כי הם בעצם לא כל כך שונים מאיתנו.