מי ששורד

נכתב עם שירי המלכה המהממת:) אנשים תגיבו. השקענו בזה מלא

סיזר עולה לבמה. הוא עשה את זה כל כך הרבה פעמים, אבל כל פעם זה כאילו קורה שוב בפעם הראשונה. מיועדים עולים לבמה, מיועדים יורדים ממנה. בשביל עשרים ושלושה מהם זו הפעם האחרונה על הבמה, באור הזרקורים. אולי בגלל זה הוא צובע את שיערו כל שנה בצבע אחר, ולא חוזר על אותו גוון פעמיים. אנשים מתים לא מחליפים. לעולם.
הוא מספר כמה בדיחות לחימום הקהל, ואז הנערה ממחוז אחת מתיישבת מולו, לבושה בשמלת זהב שקופה. סיזר בוחן אותה ושם לב שקיים רובד נוסף מתחת לתשובותיה הרדודות והריקניות, מתחת לשיער הבלונדיני הגולש ולציחקוקים. היא מעמידה פנים, הוא קולט, מעמידה פנים שהיא טיפשה.
הנער ממחוז אחת עולה. בחור חד ושנון, ילד מתחת למעטה האכזריות שסיגל לעצמו. ילד כמו שסיזר גם היה פעם. ילד מת. בתור מנצח, הוא כבר ידע לראות שהוא לא ישרוד שבועיים.
הנערה ממחוז שתיים מגיעה. חריפה וסרקסטית. היא הזכירה לו להבה בלתי מרוסנת בשיער הכהה החלק ובעיניים שלה; אפורות. בלי לשים לב, הוא נרעד. הנער ממחוז שתיים. הוא מפחיד אותו, באמת. רק בן שמונה עשרה, וכבר כל כך קשה, כל כך להוט להרוג. סיזר לא בטוח שנשאר משהו מהילד שהיה פעם.
המחוזות חולפים מהר. שלוש, ארבע. הוא מנסה לא לשכוח את כל השמות. אם הוא יזכור, אז אולי, רק אולי, עוד מישהו יזכור אותם.
הנערה ממחוז חמש לא פרופורציונלית. היא שועלית למראה, בעלת עצמות לחיים מודגשות, ומדברת באופן מהיר ועצבני ובשפה גבוהה ומפותלת. נערה מסקרנת, ברור שכבר משכה כמה מבטים. כן, הנה הנער ממחוז אחת עשרה בוהה בה במצח מקומט. היא מסתכלת עליו בחזרה, לא מסיבה מבט.
שש, שבע, שמונה, תשע, עשר. כפות הידיים שלו מתחילות להזיע כשהמספרים הופכים לדו-ספרתיים. מה הוא יגיד למיועדים ממחוז שתים עשרה? זה כל כך קשה, בכל שנה.
הילדונת ממחוז אחת עשרה מרחפת לבמה, והוא בטוח שעוד כמה נשימות בקהל נעתקו למראה היצור השברירי והקסום הזה. כל כך יפה, כל כך צעירה, היא נראית בשימלה העדינה עטויית הכנפיים. זה מחריד לראות מה שהסטייליסט שלה עשה לה. היא כמו גוויה מהלכת, לבושה כמו מלאך, כבר מתה.
הנער ממחוז אחת עשרה דוחה את ניסיונותיו של סיזר לשיחה קלילה, ועונה רק בתשובות של כן ולא. הוא מותיר בסיזר רושם עמוק. כל כך אמיץ, בהתחשב למקום בו הוא נמצא.
והנה זה בא, הרגע שממנו חשש יותר מכל. הנערה ממחוז שתים עשרה.
היא צונחת למושב שמולו, נוקשה ומבועתת למראה. הוא לוחץ את ידה, המכוסה זיעה קרה.
"אז מה, קטניס, הקפיטול ודאי שונה מאוד ממחוז שתים עשרה. מה הדבר שהרשים אותך יותר מכל מאז שהגעת הנה?" הוא שואל אותה. מדוע דווקא הוא בחר בשאלה הזו? אולי כי גם הוא זוכר את הרגע הזה. זה נראה כל כך נוצץ בפעם הראשונה. היא מביטה בו, מבולבלת, לא בטוחה מה שאל אותה.
"נזיד הטלה" היא מצליחה לפלוט. הוא צוחק, נחוש להפוך אותה למשהו בלתי נשכח. "הנזיד עם השזיפים המיובשים?" הוא שואל אותה. היא מצליחה להנהן. "אח, אני אוכל ממנו דליים שלמים. לא רואים עליי, נכון?" הוא נחוש להפיק את המיטב מכל דבר שהיא אומרת.
"את יודעת, קטניס" הוא לוחש כממתיק סוד "כשהופעתם בטקס הפתיחה, הלב שלי ממש נעצר לרגע. מה חשבת על התלבושת שלכם?". "אתה מתכוון אחרי שהתגברתי על הפחד להישרף בחיים?" היא מתבדחת. יפה מאוד, הוא רוצה לומר לה, את מתחילה להבין איך העולם הזה עובד. "כן, תתחילי משם" הוא מאשר לה להמשיך. "חשבתי שסינה פשוט גאון ושזאת התלבושת היפהפייה ביותר שראיתי אי פעם, ופשוט לא יכולתי להאמין שאני לובשת אותה. קשה לי להאמין שאני לובשת גם את זו. תסתכלו עליה!".
היא חגה במעגל פעם אחת והתגובה מידיית.
"אווו, תעשי את זה שוב!" הוא מבטא בקול את מחשבותיהם של רבים מתושבי פאנם. היא מסתחררת שוב, בזרועות פרושות כמו ילדה. כשהיא עוצרת היא נשענת על ידו. "אל תפסיקי!" הוא מבקש, אבל היא מצחקקת. "אני חייבת, מסתובב לי הראש!". סיזר חובק אותה בזרוע מגוננת. "אל תדאגי, אני מחזיק אותך. לא היינו רוצים שתלכי בעקבות המדריך שלך!". הקהל שואג מצחוק. טוב מאוד.
"זה בסדר, אני מחזיק אותה" סיזר מרגיע את הקהל. "טוב, בואי נדבר לרגע על הציון שלך באימונים. א-ח-ת עשרה. היינו שמחים לשמוע מה קרה שם." היא נושכת שפתיים. "אממ... בוא נגיד שהם לא נתקלו במשהו כזה בעבר". "המתח הורג אותנו" הוא מתלונן "את הפרטים, את הפרטים". היא פונה לעבר קברניטיי המשחק. "אני לא אמורה לדבר על זה, נכון?" מישהו משם צועק שלא. "תודה" היא מחייכת "מצטערת, שפתיי חתומות." יפה מאוד, מתוקה, הוא רוצה לומר לה. שהמיועדים האחרים ימותו לדעת מה את יודעת לעשות.
"אז בואי נחזור אחורה, לרגע שבו הקריאו את שם אחותך באסיף. ואת התנדבת. תוכלי לספר לנו עליה?" באותו הרגע, הוא לא רוצה לראיין אותה בנינוחות. הוא רוצה לצעוק עליה שהיא לא יודעת מה היא עשתה. אף אחד לא יוצא מהזירה. לא באמת. "קוראים לה פרים. היא רק בת שתים עשרה. ואני אוהבת אותה יותר מכל דבר אחר בעולם.". הקהל משתתק, מבין את קדושת הרגע הזה.
"מה היא אמרה לך אחרי טקס האסיף?" את זה הוא שואל כי הוא באמת רוצה לדעת. "היא ביקשה ממני שאשתדל מאוד לנצח" הקהל קפוא, מהופנט למילותיה. "ומה אמרת לה?" סיזר דוחק בה בעדינות. כשהיא עונה, נדמה שקולה נמוך באוקטבה. "נשבעתי לה שזה מה שאעשה".
אח, קטניס אוורדין, הוא משתוקק להגיד כשהוא לוחץ את ידה, אני אהפוך אותך למנצחת השלישית בתולדות מחוז שתים עשרה. את תהיי השלישית, היימיטץ' היה השני, ואני הייתי הראשון.

"אתה הבא בתור ואחרון, בחור צעיר", האיש שדיבר אפילו לא טרח להביט בסיזר. הוא עיין ברשימותיו ועטה פרצוף רב רושם. סיזר בלע את רוקו בעצבנות וניגש על הדלת. הוא פרע את שערו ואז סידר אותו והילך במעגלים. הוא שמע את המיועדת מהמחוז שלו - קריסטי, היא פשוט איומה והוא מבין למה היא נבחרה - מדברת עם פלודיה. פלודיה היא בחורה די צעירה שסיזר מעריך שסביב גיל העשרים וחמש. היא מראיינת את המיועדים ללא חשק מיוחד או שמחת חיים אז כנראה המטרה שלה היא הכסף - סכום מכובד לכל הדעות.
"אם אתה לחוץ תנסה את הגישה המתחנפת", האיש אמר. "תגיד שאתה לחוץ כי אהובתך יושבת בקהל. זה תמיד תופס וגורם להם לרחם עלייך במקום לצחוק על הפחד שלך. שחק עם הרגשות שלך, שנה אותם ותן לקהל להתרשם ולהיכבש. יש לך כריזמה".
"תודה," הוא אמר וכיווץ את גבותיו. עד עכשיו איש לא דאג להסביר לו כלום למעט הסטייליסט שלו על הבגדים. הוא וקריסטי מצאו את הדרך לחדרי השינה ולחדר האוכל ולחדר האימונים ולמעשה לכל מקום שצריך להיות בו.
"שלוש, שתיים, אחת - צא!" האיש דחף אותו. סיזר הביט רגע אחורה בבילבול והרגע הזה נקלט היטב במצלמות שתיעדו כל תנועה שלו. זו לא התחלה טובה. שחק עם הרגשות שלך, הקול של האיש הידהד בתוכו כשצעד להיתישב ליד פלודיה. "אני מבולבל," הוא הכריז לפני שהיא הספיקה לפתוח את פיה. "מה יפה כזו עושה במקום אכזרי כזה?" יופי, הקול הידהד בראשו; הכרזת על הרגשות בקול והעדת שאתה לא מתבייש בהם. תירצת לקהל סיבה טובה לרגש הזה.
פלודיה הסמיקה. למעשה היא הייתה די מכוערת, והסומק הטבעי שלה בקושי נראה תחת השכבות הרבות של המזוייף שמרחה. היא ישבה זקוף אבל היה ניכר בה שזו תנוחה מאולצת עבורה. היו לה תלתלי נחושת שדמו בצבעם לדם ושנפלו על כתפיה בנוקשות. הם היו נראים לחלוטין מזויפים וסיזר לא היה בטוח מה יקרה אם ימשוך בהם. תיחשף קרחת? היא תצרח בהפתעה בקולה המעצבן עד כאב? היה לה קול מצייץ וחורק וצחוק מזוייף, ואחד כזה היא סיפקה כתגובה לשאלתו.
"או, מתוק מצידך." היא נגעה בחצאית שלה כאילו בטעות והסיטה אותה עוד קצת כלפי מעלה. כמעט ולא נשאר משהו מכוסה. "סיזר, ממחוז שתיים עשרה. מה אתה עשית שעונש כזה מגיע לך?" שוב הצחוק הזה. מעורר בחילה.
סיזר נד בראשו במין שעשוע כדי להסתיר את הרוגז. הוא חייך את החיוך שלא הצליח לחייך בקינטור לאביו כשהגיעו התוצאות. הוא נבחר. הוא רצה להעיר לאביו בסרקיסטיות משהו כגון "אתה בטח מאושר" או "סוף סוף הרוצח של אישתך ימות" או "מסע ההסתה שלך הצליח יפה", אבל אביו התחמק ממנו. "מה עשיתי?" סיזר אמר-שאל-חזר על דבריה כדי להרוויח זמן לתשובה. "אני... הייתי התלמיד המצטיין בספורט אז שלחו אותי כי לי יש סיכוי".
"ספר לנו, סיזר, מה אתה מרגיש? האם אתה כועס?"
סיזר ראה שהיא מכניסה לשרוולה פתקון מקופל ושולפת אחד אחר. הוא ראה את השאלות כתובות עליהן. הוא בלע את הרוק שלו וספר עד עשר כדי לא להתפרץ עליה בזעם. אבל באמת, מי היא חושבת שהיא? איך היא יכולה לזלזל כל כך בחיי אדם? הם כמי חיית מחמד בשבילה. חיים, מתים, למי אכפת. זה היה צריך להיות הפוך - הוא צריך לשאול אותה את השאלות האלו.
"אני רק... מאוכזב."
הוא לא משקר. הוא כעס, כשאבא שלו ביקש מחבריו להתביע בשבילו. כשאבא שלו שיחד המונים להצביע עבורו. לא מספיק שהוא גרם לו להרגיש אשם במותה של אמא שלו בלידתו, אבא שלו רוצה להרוג את הדבר האחרון שנשאר ממנה - הוא, סיזר?
"אהממ אהממ," היא כיחכחה בגרונה. הייתה ניכרת בה העייפות של אדם שראיין עשרות אנשים ומשתוקק לגמור עם זה כבר. "מה תרצה להגיד למשקיעים פונטציאלים?"
"שזה שאני ממחוז שתיים עשרה לא אומר שאין לי סיכוי. גם זה שאף אחד משם לא ניצח לא אומר שאני לא אהיה הראשון. אני חזק, אני מהיר, אני טוב יותר מכפי שאני נראה. אני לא אאכזב".
הזמזם זימזם. "טוב, תודה לך. אממ, סיזר קראו לך? סיזר ממחוז שתיים עשרה!" היא לחצה את ידו.

המיועדים צריכים לעמוד על לוחות המתכת העגולים שישים שניות. שישים שניות, או שמוקש מרסק להם את הרגליים. שישים שניות של דממה מוחלטת, שבהן אפילו ציפורים לא מעיזות לצייץ. שישים שניות אחרונות של אנושיות.
עשר.
סיזר מעביר מבט מהיר על הפנים שלהם, של כולם. את רובם, זו הפעם האחרונה שהוא יראה. היום הראשון הוא תמיד אחד מימי ההימורים העמוסים ביותר, כשמגיעים הדיווחים הראשונים על הנפגעים.
תשע.
הוא רואה התלהבות על פניהם של הקרייריסטים, את החכמים יותר מנסים למצוא את דרכי המילוט, ובעתה על הפרצוף של כל השאר. אחרי יותר מארבעים שנה שהוא מנחה את המשחקים, הוא כבר יודע מראש לזהות מי ישרוד את היום הראשון. אלו יהיו הקרייריסטים, שהתאמנו שנים בשביל הרגע הזה, ואלו שיהיו חכמים מספיק בשביל לברוח חסרי אספקה. עם מעט כישרון ומזל, הם יגיעו למקום מים עם צמחים אכילים ויוכלו לשרוד.
שמונה.
הוא לא מבין למה כל שנה נערים ונערות ממחוזות כמו שבע או עשר עדיין מנסים לצאת עם משהו מקרן השפע. אין להם סיכוי לשרוד את מרחץ הדמים, אבל הם שוב ושוב, בכל שנה, מזנקים על שפע האספקה, כמו נמלים על סוכר.
שבע.
כמו תמיד, העיניים שלו נופלות על קטניס. הצמה הכהה קלועה יפה, ומשהו מזהב מבריק על המעיל שלה. הוא מתמקד בפריט. האם זה... עורבני חקיין? הוא מצליח להביא את עצמו להביט בעיניים שלה. הם לא ממש עיניי תפר, הוא קולט. לא, אין להם את הגוון החום-אפרפר הזה. יש בהן רמז לכחול, שנותן למבט שלה צבע שונה.
שש.
הבעת הפנים שלה המומה, יותר מכל דבר אחר. סיזר מבין אותה. אתה לא קולט שזה באמת קורה, עד שזה מתחיל. לפחות היא לא נראת מבועתת, זה גם משהו. אף אחד לא יהמר על מיועד שנראה כאילו אם רק ישמע עלה נופל מעץ הוא יתחיל לצרוח.
חמש.
העיניים של כל המיועדים כבר לא נעוצות באספקה, חושבים על תוכנית, אלא בשעון העצר. סיזר מכיר את ההרגשה. אתה מנסה להתעלם מזה, מנסה לחשוב על משהו אחר, אבל המבט תמיד מתמגנט חזרה לשעון.
ארבע.
הוא כמעט יכול לראות את המחשבות שלהם מתרוצצות, את הלב שלהם הולם, את הדם גועש בעורקים שלהם.
שלוש.
חלק מהם נראים כאילו הם עומדים להקיא, או לפרוץ בבכי, ולרגע גם סיזר נמלא בחילה, כמעט נדבק בפחד שלהם, האימה הטהורה ביותר.
שתיים.
העולם עוצר את נשימתו.
אחת-
המשחקים מתחילים.

העיניים שלו עדיין מרותקות לקטניס, כמו אלפי צופים בפאנם שרוצים שהנערה הלוהטת תתן להם מופע. משום מה היא עדיין עומדת על לוח המתכת שלה, מבולבלת. ואז, בפרץ של נחישות, היא מזנקת כנשוכת נחש וחוטפת כיכר לחם ויריעת ניילון. היא מתחילה לרוץ -ואלוהים, היא מהירה- לעבר תרמיל כתום. בדיוק באותו הרגע מגיע אליו הנער ממחוז תשע.
יש עוד הרבה קרבות ליד קרן השפע, אבל סיזר מרותק לזה, מעודד אותה, כשהיא מתגוששת עם הנער ממחוז תשע. לפתע הוא מרסס על פניה דם. רק כשהוא נופל, אפשר לראות את הסכין הנעוצה בגבו.
הנערה ממחוז שתיים, חמושה בחצי תריסר סכינים באחת מידיה, שולפת עוד אחת, ופשוט משליכה אותה על קטניס. לרגע הוא מבוהל, חרד אפילו, אבל קטניס חוסמת את הסכין עם התרמיל ונעלמת.
הפנים של הנערה ממחוז שתיים זוכות לתמונת תקריב: שפתיים משוכות לאחור בנהמה, פנים מעוותים מכעס, והעיניים שלה; אפורות.

ההרג הראשון זה דבר שלא שוכחים. הוא היה מטושטש ומסומם והתנדנד כשהלך בקווים עקומים וברח למצוא מחסה ביער, ובכל זאת הוא לא הצליח להדחיק את זה. הזרוע עדיין כאבה לו מהמזרק שתקע בו הנער ממחוז שלוש, שגרם לאיזה חומר מערפל להתפשט ולמלא את מחשבותיו. הוא הרגיש ישנוניות ונלחם בה, נלחם לא לאבד תפיסה במציאות. הנער חיכה כמה שניות עד שהזריקה השפיעה ואז התחיל להרביץ לו בידיים חשופות. סיזר הצליח לבעוט ברגליו ולגרום לו לאבד שיווי משקל וליפול. ואז הוא שעט לעבר היער כחיית פרא, משאיר את הנער מתנועע קלושות מאחוריו. התותח לא ירה, וזה היה הקלה שלא איבד את צלם האנוש והכבדה שיש עוד יריב אחד שצריך להביס בדרך לחיים. כשהוא חשב שהוא בטוח בין העצים השוממים הפסיק את הריצה המטורפת ועצר להסדיר את נשימתו הכבדה. הוא חש סחרחורת ונשען בתשישות על העץ וניסה להראות כמה שפחות סובל בשביל המשפחה בבית. ואז שטף אותו פרץ אומללות, כי הוא כבר לא יחזור לראות אותם וכי למחוז שתיים עשרה אין סיכוי ומעולם לא היה להם מנצח.

הוא נטש את הדריכות שלו ולא שם לב לנערה שהגיחה משום מקום. היא השתלבה ונטמעה בעלעלים הירוקים שכיסו בקושי את שלדי העצים העירומים כמעט. ואז היא יצאה משם והסתערה וקת סכין נתקע בכתפו. הוא חש חום פתאומי כאילו מישהו הדליק בתוכו שרפה אבל הרים מהרצפה אבן ויידה עליה, ואז הרים אחת גדולה יותר והתחיל להכות את ראשה. הוא לא עצר וחבט בה שוב ושוב. בנג! בנג! הצליל היה ממכר. היא הייתה חלשה מדי וקרסה. כנראה האסטרגיה שלה הייתה לבוא בהפתעה ולסיים במכה מהירה, לא עימותים חזיתיים.

הוא פישפש בתיק האספקה שלה ומצא קופסאות שימורים ומעט קרקרים וגבינות דלות וכמה סכינים מאוגדים. הוא שלף אחת וייצב אותה בידו. הוא רכן מעליה בשיכרון חושים. היא נראתה גוססת וגנחה מכאבים. הוא הביט בעיניים שלה: אפורות. ישירות וכנות. הוא הבטיח לעצמו לזכור אותן, את הגוון המדוייק. היא פלטה התייפחות מבוהלת כשהרים את ראשה והשעין אותו על ברכיו וקירב את הסכין לגרונה. המצח שלה נפתח ושוסע וקלח דם. "בבקשה, לא.." היא לחשה ובעיניים שלה ניצנצו דמעות. הוא ידע שאין לו ברירה והיא כבר אבודה. הוא ידע שאם ישאיר אותה ככה המוות רק יהיה איטי יותר. הוא החזיק בידה האחת ופיזם לה מנגינה פשוטה שאימו שרה כשיר לילה טוב כשהיו לו סיוטים והחליק את הסכין לעומק צווארה. היא היישירה אליו מבט והוא לא העז להסיט את שלו והוא ראה את אור החיים בעיניה דועך וראה איך הן מזדגגות ואיך האחיזה הנוקשה שלה נרפת. הוא שמע קול תותח רועם. הוא בהה בגופה ובצעדים כושלים התרחק מעט והקיא בלי שליטה. הידיים שלו נראו כאילו נשטפו במי דם, מטפטפים. סם חיים.

סיזר צופה בנערה ממחוז חמש, פני שועל, כמו שקטניס קוראת לה, מכורבלת בתוך סבך השיחים, קרוב למחנה הזמני של פיטה וקטניס. היא נראית זעירה, קטנה ושברירית, צלעותיה בולטות, מרפקיה וברכיה מחודדים כסכינים מרוב רעב, אבל עינייה העינבריות חריפות כתמיד. כשהיא פותחת את פיה בשביל לדבר, ניכר שהמילים עולות לה במאמץ רב.
"תנו לי רעל". הקול שלה צרוד ויבש, חלוש מרעב ומחוסר תקווה. לרגע המילים לא נקלטות. כשהוא מבין, משהו פועם בראש שלו, עוד זיכרון שהוא רוצה לשכוח. ריילי, הוא קולט. היא מזכירה לו את ריילי. החיצוניות שלהן לא דומה, אולי רק עצמות הלחיים הגבוהות. אבל יש משהו בחיתוך הדיבור שלה, בבקשה האחרונה הזו, שהוא בדיוק כמו ריילי. לא. לא לא לא. הוא לא רוצה לחשוב על ריילי עכשיו.
בנתיים, הנערה ממשיכה להתחנן. "בבקשה... זו האכזריות האמיתית, להשאיר אותי למות לאט מרוב רעב. בבקשה, תנו לי לסיים את זה מהר" היא חוזרת על זה שוב ושוב, לחישה צרודה ורצופה, שכמעט גורמת לסיזר לרוץ לקנות לה בקבוק רעל בעצמו. מצנח כסוף צונח לחיקה, שמחובר אליו בקבוקון חתום בפקק שעם. היא פותחת אותו ומריחה, כנראה מזהה את הניחוח. היא מרימה את עינייה לשמיים ונאנחת בסיפוק. "תודה" היא לוחשת, ומערבבת את הרעל הקטלני עם גרגירי יער שגנבה מפיטה וקטניס.
התותח יורה.

קטניס, קייטו ופיטה. זה כל מי שנשאר בזירה שהולכת ומתרוקנת לה. אחד אחת נשלפים משם גופות מיועדים ומשאירים שממה. שממה יפיפייה; אדמה צחיחה שתוית דם. עצים ירוקים מתנשאים לגובה, חסרי דמות שחומה שהייתה מקפצת בין פסגותיהם בקלילות. אגם עם מים עכורים מעט שבו משתקפים שמים חסרי עננים.
קטניס, קייטו ופיטה. וזאבים עם עיניים מזוגגות. הוא מנסה לא להתכווץ כשתמונת תקריב של זאבה רושפת וכועסת תופסת את המסך. היא עיפעפה בעינייה: אפורות. הוא מתחלחל אבל כבר לא נשלח לעבר. לישות הזו שנועצת בו ציפרניים משוננות ומנסה לבלוע אותו לאפלה שבתוכה, שבתוכו.
קטניס, קייטו ופיטה. האם הצליחו שני המנצחים היחידים של מחוז שתיים עשרה לשבור את כללי המשחק? האם הפעם יהיו לראשונה זוג מנצחים? התשובה המתבקשת היא כן, כשקייטו חובק את פיטה באחיזת מוות וקטניס משחררת חץ שנתקע בגב כף היד שלו ופיטה משליך אותו לזאבים הרעבים; ארוחת צהריים.
קטניס ופיטה. רק קטניס ופיטה, מאושרים וחוגגים ומחכים לרחפת שתבוא לאסוף אותם. לא לבשורות שיוצאות מהרמקולים. החוקים השתנו. יהיה רק מנצח אחד.
קטניס ופיטה. היא חשדנית והוא בדרך להתאבד. רק אחד יכול להיות המנצח, ומי שיצא מהזירה לא המנצח. לא משנה מי ינצח זה יהיה גם הניצחון שלו, כבן מחוז שתיים עשרה, כמדריך. לא משנה מי ינצח זה יהיה גם ההפסד שלו; כי זה היה אמור להיות שניהם.
ואז מגיעה התשובה, דמויית גרגירים שחורים. בעיניים של שניהם דמעות כשהם סופרים לאחור את רגעיהם האחרונים. הבכירים סביבו מתרוצצים בבהלה. מה לעשות, לא קיבלו שם הדרכה מה עושים במקרה שכזה. הגרגירים כמעט נוגעים בפיהם כשהרמקולים פוקדים עליהם להפסיק. רק סיזר יושב וצוחק בפה גדול.
כי הנה הערמומיות החמקמקה של מחוז שתיים עשרה, דמויית גרגירים שחורים. רוש לילה הוא כחול.

בעלת הברית של סיזר מרימה את ראשה הכהה כשהם שומעים שלושה תותחים יורים בקאנון. שלושה הלכו- כמה נשארו בכלל? הוא סופר על אצבעותיו. מבטו פוגש בעיניים החומות -כמו עוגות השוקולד העשירות שאוכלים בקפיטול- כשריילי מגיעה לאותה מסקנה כמוהו.
שניים.
לרגע הוא מחזק את אחיזתו בסכין, משוכנע שהנערה ממחוז שמונה הולכת לנסות לערוף את ראשו, כמו שעשתה לנער ממחוז אחת עשרה, אבל רעש עמום בוקע היכן שהוא מאחוריהם.
רגע, מה יכול לחסל שלושה מיועדים בבת אחת?
האדמה רועדת, וסיזר מזנק קדימה בלי שום מחשבה מלבד להציל את עצמו. אין שום מקום מסתור בזירה, לא מפני האדמה עצמה. הסיכוי היחיד שלו זה להמשיך לרוץ, ולקוות שזה לא ישיג אותו.
אחרי כמה דקות, נדמה שזה נפסק. הוא עוצר כדי להסדיר את נשימתו, וריילי מגיחה מאחוריו. לשנייה אחת הוא באמת חושב לתקוע לה את הסכין בגרון, כמו שעשה לנערה ממחוז שתיים ביום הראשון, אבל זאת הרי ריילי, שאיתה הוא חלק מזון וטיפס על עצים. ריילי, שעכשיו מדממת מחתך עמוק שנפער בראשה ומשהו מטורף מנצנץ לה בעיניים.
"אני לא מאמינה בכלום, אתה יודע" היא מתחילה לדבר "מלבד במוות. המוות הוא משהו סופי, משהו מוחלט, השד שאי אפשר להימלט ממנו" הוא נסוג לאחור, הרחק מריילי ומרעידות האדמה. היא מחייכת. "אני בוחרת בדרך הקלה".
היא עדיין מחייכת כשהאדמה מתנפצת מסביבה, תלתליה הכהים מתעופפים ברוח שלא הייתה שם.
התותח יורה.
וכמו ריילי, גם הוא מת שם, האדמה מתנפצת מסביבו. סיזר מת, הפך לאחד מהם, רק כדי לברוח מהמילים של ריילי ומהמוות, הסופי, המוחלט, השד שאי אפשר להימלט ממנו.

הוא הבטיח, והבטחות מקיימים. בכל מחיר, בכל מצב.
הבטחות זה לא משהו שאפשר לזלזל בו.
מהרגע הראשון הוא ראה שהנער הזה שונה. הוא היה חסון יחסית לנערי מחוז שתיים עשרה, ציני כל כך, מסתגר. וזועף. כמובן, זה מאפיניים די משותפים לכל מי שיוצא בגורל האסיף. לא היה לו קסם אישי, ובמובן מסויים זה מה שהרשים את סיזר. החיספוס שלו, חוסר האכפתיות שלו מה חושבים עליו, התשובות המתחכמות שלו. הנער השני ממחוז שתיים עשרה באותה שנה היה פחדן בעל שלד קטן ומוח קטן עוד יותר.
"אני אעשה אותך המנצח השני בהיסטוריית מחוז שתיים עשרה," הוא אמר לו. הנער נחר בבוז. "באמת, אני מבטיח." זה גרם להימייטץ' להסתכל עליו קצת בעניין. המילה החלקלקה הזו, מבטיח. "אתה הראשון שאני רואה שיש לו סיכוי. אני יכול לעזור לך לצאת מזה".
ברכבת חזרה למחוז שתיים עשרה הוא לקח אותו לפינה ולחש לו בפרטיות. "אתה חושב שזה נגמר, אבל זה לא. אף פעם לא. אי אפשר לרדת באמת מהרכבת הזו, אף פעם לא באמת מנצחים. יש את מי ששורד ויש מנצח אחד, וזה סנואו. אני נשאר המדריך שלך, והמטרה שלי עדיין היא לשמור אותך בחיים, כמה שרק אוכל." ואז שוב, המילה הבוגדנית כמו בומרנג. "מבטיח".
הוא המשיך לעזור לו. בסבב הניצחון במחוזות. תמך בו כשבתוך שבועיים כל משפחתו וחברתו נהרגו. קנה לו משקאות אלכוהוליים כשהיה עדיין מתחת לגיל שמונה עשרה. עזר לו להציג בראיונות את מחוז שתיים עשרה באופן הכי מוצלח. יום אחד הוא בא אליו. "גם אני עשיתי את ההבטחה שלי," הוא סיפר. "לקטניס, שאשמור עליה חיה. לפיטה, שאשתף איתו פעולה כדי שהיא תחיה. היא טובה, היא מיומנת, היא קטלנית. יש לה סיכוי". ככה ביחד הם חיברו שלושתם סיפור שרקם עור וגידים דוגמת זוג הנאהבים חסרי המזל. השאלות של סיזר לפיטה על אהובתו, שהיו מכוונות. כל נסיון להציג אותם בלתי נשכחים באור חיובי. כי סיזר עשה הבטחה להימייטץ' שיעזור לו, והימייטץ' עשה הבטחה לקטניס ופיטה. והם כולם על אותה רכבת ואף פעם לא יורדים ממנה והסיוטים לא מפסיקים. לא באמת.
ככה כשסיזר שמע על מתקפה מתוכננת על מחוז שלוש עשרה הוא היה חייב לפעול. הימייטץ' שם, והוא עשה הבטחה. קטניס שם. התקווה להפיל את סנואו שם. הוא התגנב לחדר ההלבשה של פיטה, שהובא לשם כבול באזיקים וחיכה לצוות הכנה. הוא נראה גרוע; עצבני עם חבורות סגלגלות ורעד מוזר בלתי רצוני ועיניים נפוחות וקול סדוק. מה עשו לו? "פיטה, זה סיזר. עוד מעט יהיה לך ראיון איתי". פיטה הרים את מבטו מהרצפה ובקול שקול להפליא ענה: "אני יודע". "מתכננים להפציץ את מחוז שלוש עשרה, פיטה. הימייטץ' וקטניס שם". "מה הם עושים שם? אתה משקר. בדיוק כמוהם. אין מחוז שלוש עשרה, הקפיטול החריב אותו. הם במחוז שתיים עשרה". "לא, פיטה. הקפיטול החריב את מחוז שתיים עשרה. מחוז שלוש עשרה קיים מתחת לאדמה. הולכים להפציץ אותם". הוא נתן לפיטה כמה שניות לעכל את זה. "איך נספר להם?" ואז שוב הם תיכננו ראיון מדוקדק כך שיהיה לפיטה הפתח המתאים לספר בטלוויזיה סוד שיציל את קטניס.

הם הציעו לו להעלם. הוא לא היה מנצח זכור בקפיטול, והייתה לו סוג של כריזמה לא ממומשת. היה בו משהו חלקלק, מעורפל, וכמו נחש, הוא היה מסוגל להשיל את עורו, ללבוש דמות, לפשוט דמות, וממנצח הוא הפך לאחד מאנשי הקפיטול.
הם באו בחשכה, במסווה, והציעו לו עיסקה. הוא יעמיד פנים שהוא אחד מהם, והוא יוכל לא לראות יותר את מחוז שתיים עשרה אף פעם. מחוז שתיים עשרה, שתושביו מתאבים אותו. חברי עבר שלו עוברים צד כשרואים אותו ברחוב, שלא יצטרכו לדבר איתו. הוא חי בגפו, בשכונת המנצחים המנוכרת והריקה שכל כך מפחידה בלילה, כשאנשים מסביב מדברים עליו ועל האכזריות שלו. הוא מנחש גם שאנשים חשים אשמה שבגללם הוא נשלח לזירה. הם בטח לא ציפו שמי שיבחרו יחזור בחיים ויכעס עליהם. הם בטח מפחדים שהוא ינקום בהם.
הוא סירב. הוא עדיין האמין שיש סיכוי שיקבלו אותו כמו שהוא. רוצח, אכזרי ומיומן. הוא רצה לעזור למיועדים לנצח. או לפחות לעשות את שבועות החיים האחרונים שלהם טובים יותר. ואז הימייטץ' הפך למנצח וגנב את הבמה וסיזר יכול לברוח דרך מאחורי הקלעים החשוכים. הוא שאל אם ההצעה עדיין תקפה, ואז ברח מהמקום הזה שכל כך תיאב, מחוז שתיים עשרה.
והיום, שנים רבות מאז, הוא חוזר למחוז שתיים עשרה. ומגלה שבעצם כלום לא השתנה. מראה המחוז השתנה, כמובן. עכשיו יש בו בתים בכל צבעי הקשת (רק לא באדום. הם לא רוצים להעיר שדים ישנים), מדשאות ירוקות רחבות ידיים ופרחים בכל מקום. (רק אדומים. כדי לזכור, קטניס אומרת).
אבל משהו במקום הזה נשאר בדיוק כמו שהיה. אולי הפנים של האנשים, מלוכלכים מידי, עייפים מידי. אולי המבטא המחוזי. ואולי העובדה שהוא פשוט רוצה שזה יהיה אותו דבר, שהוא יוכל להיאחז בהם רק עוד קצת לפני שיצטרך לשחרר.
הוא חי בשותפות עם הימייטץ', שני מנצחים מצולקים שמפחדים מהלילה ומהסיוטים שהוא מביא איתו. זה היה רעיון של הימייטץ', כשגילה שהבית העכשווי שלו היה של סיזר. רוב הזמן הימייטץ' היה שיכור בחדרו ועל סיזר נפלו המטלות. לטפל באווזים, שלמזלו יודעים לטפל בעצמם יפה מאד אחרת היו גוועים. לנקות מעט את הבית, לקנות אספקה חריפה מהחנות. הם גרים בשכנות לפיטה וקטניס, מין סגירת מעגל שכזו. מידי פעם כשהיימיטץ' פיכח הם מבקרים ואוכלים אצלם. כשהרכבת עוברת סיזר אוהב להביט בה דרך החלון ולחשוב, אולי בעצם כן אפשר לרדת מהרכבת הזו.
באחד הימים, קטניס לוקחת אותו ליער. כבר אין שם גדר - הוא רומס את שאריותיה שנפלו על האדמה בחרטומי מגפיו. היא אומרת שהוא נראה כמו מישהו שזקוק לצרחה טובה. הוא אולי לא צורח, אבל הוא קולע סירות קטנות מגיבעולים גמישים - מיומנות ישנה וחסרת תועלת שלמד כהכנה לזירה. (הוא נותן כמה לקטניס. בשביל פרים, הוא אומר לה, בשביל רו). הוא סופר אותן על אצבעותיו, כשהן מחליקות על פני המים, בוערות באש שהם הציתו. (אחת לאמא. אחת לאבא. שתיים לאחים הקטנים. אחת לאחות הגדולה. אחת לנערה עם העיניים האפורות, לשתיהן. אחת לריילי. ואחת בשביל עצמו).
כשהסירה האחרונה נעלמת עם להבת האש שלה מעבר לעיקול הנהר, הוא נוכח לדעת שמשהו באמת השתנה. הפעם כשהחשכה מתנפצת מסביבו, הוא, בדיוק כמו ריילי, צוחק כל הדרך למטה.