תמיד

תמיד

פטוניה שכבה על המזרון הקשה, מאזינה לקולות הלילה. היא ידעה שיהיה לה הרבה יותר נוח במיטתה שלה, בביתה שלה שם בסארי אבל היא גם ידעה כמה חשוב שהיא תרד למחתרת. היא זכרה איך זה היה בפעם האחרונה, כשוולדמורט ההוא התחיל מלחמה, היא זכרה את המבט בעיניה של אחותה, הפחד התמידי, העצב.

היא התגלגלה על צידה כדי להביט בטפט הקיר המדכא של בית המלון שבו שהתה עם ורנון ודאדלי, שבאותו רגע היו בחוץ, באמצע קניות מאוחרות במטרה לקנות אוכל מבלי להיראות. אנחתה מילאה את החדר. כל זה קרה בגלל הארי, הילד שעליו היא נשבעה להגן, שנתנה לו להיכנס לביתה, נתנה לו מקום לישון ואוכל לאכול. למרות שבמשך שבע עשרה שנים יכלה לקבל ולהבין את היחס המחמיר כלפיו, כל מה שיכלה לחשוב עליו באותו הרגע היה שהיא יכלה לעשות את זה יותר טוב, שזה לא באמת נדרש.

עכשיו היא ניסתה לשכנע את עצמה שכל זה היה אשמתו של ורנון, שהוא היה האחד שסירב באופן מוחלט להתייחס אל הילד באנושיות, אבל פטוניה ידעה שהיא לא התנגדה לו. היא ידעה שהיא הייתה צריכה לנסות, הוא היה האחייןשלה, למען השם. בנה של אחותה. היא אהבה את לילי כל כך, אפילו אחרי שהיא התקבלה להוגוורטס, ולמרות שהיא ידעה שהדרך בה התייחסה להארי הייתה השתקפות של שנים על גבי שנים של הזנחה ודחיה שפטוניה הרגישה כשחיה עם אחותה, היא גם ידעה שזה לא היווה תרוץ. הארי היה ילד מקסים ככל שיכלה לזכור, מהיום הראשון שהיא מצאה אותו בכניסה לביתה עד ליום שהוא החל לדבר.

היא הסתובבה שוב במיטה הלא נוחה, מייחלת שבנה ובעלה יחזרו, להיות לבד במשך כל כך הרבה זמן נתן לה הזדמנות להרגיש דברים שהיא הדחיקה במשך שני עשורים. היא הרגישה יפחה עולה במעלה גרונה ואז, בדיוק כשהושיטה את ידה אל הטישו, היא הרגישה שהמזרן שלה שוקע מעט וזזה כדי להדליק את האור ליד המיטה.

"טוני?"

פטוניה הבינה, באימה מוחלטת, שלילי יושבת על מיטתה, מביטה בה. היא צרחה קלות והתיישבה במהירות, מניחה את ידיה על פיה. לילי חיכתה עד שההלם יעבור מעט, בכל אותה העט מחייכת בעצב.

"מה-איך-מה את עושה פה?" פטוניה אמרה, קולה רועד קלות ועיניה מתמלאות בדמעות.

"הייתי צריכה לדבר איתך." לילי השיבה, עדיין מביטה בה בעצב אבל החיוך נעלם.

"אבל איך את –"

"זה קסם, לא משנה, יש לי בדיוק מספיק זמן כדי לומר לך את מה שאני צריכה ואז אני צריכה ללכת," אמרה לילי.

פטוניה הנהנה, "ב... בסדר." היא עדיין הייתה מבוהלת. אחותה, לילי שלה, זו שלא ראתה כמעט עשרים שנה, ישבה מולה, צעירה כשהייתה בפעם האחרונה שראתה אותה.

לילי טחבה קווצת שיער אל מאחורי אוזנה והמבט בעיניה נהיה אפילו עצוב יותר. "קודם כל, רציתי לומר... תודה לך, טוני, תודה ששמרת על הארי כל השנים האלה."

פטוניה הרגישה את האשמה שוטפת אותה, אבל היא הנהנה בכל זאת וניסתה לאחוז בידה של לילי, מצפה שזה לא יצליח, אבל זה הצליח. היא החזיקה את ידה של לילי בשתי ידיה, היא הייתה קרה כקרח.

"אבל טוני..." היא הסיטה את מבטה, עיניה מתמלאות בדמעות ופטוניה הרגישה דמעה חומקת מעינה ונופלת על לחיה, ולילי המשיכה. "איך יכולת?"

פטוניה ידעה על מה היא מדברת. היא דיברה בדיוק על מה שפטוניה הרגישה לפני רגעים אחדים. היא הנידה בראשה, דמעות נופלות במהירות.

"אני כל כך מצטערת," היא לחשה, מרכינה ראש, היא לא יכלה להביט באחותה כשהיא יודעת איך בגדה בה.

"כל מה שרציתי עבורו זה שיהיה שמח," אמרה לילי, קולה היה שקט, עיניה ירוקות ובורקות מדמעות. "ולא יכולת לעשות בשבילי לפחות את זה?"

"אין לי מה לומר," אמרה פטוניה, עדיין מביטה מטה.

"הבטחת לי, הבטחת שאפילו אם אני לא אוכל לשמור עליו, את תעשי את זה. ומהרגע שהוא הגיע לידיך, דחית אותו." אמרה לילי ופטוניה ייחלה שתעצור, שתפסיק, אבל היא ידעה שזה מגיע לה. "זה היה... זה היה בגלל מה שקרה כשהיינו קטנות? זה היה החזר עבור מה שהרגשת אליי?"

"אני..." פטוניה לא ידעה מה לומר, היא לא הצליחה למצוא מילים לבטא עד כמה היא הצטערה.

"אם זה היה בגלל זה... טוני, אני מצטערת. אני כל כך מצטערת על שהרגשת ככה, אני יודעת כמה זה היה קשה עבורך, אבל... אני פשוט חשבתי שתוכלי להראות לבן שלי את מה שמעולם לא הראו לך."

"לילי, אני לא יכולה להסביר את זה בגלל שאני לא יודעת. אני לא יודעת איך יכולתי להיכשל ככה, אני לא יודעת איך יכולתי להיות כל כך מטומטמת, כל כך מגעילה. כל מה שאני יכולה לומר זה שאם יכולתי לשנות את הכל, הייתי עושה את זה." אמרה פטוניה, מביטה בעיני אחותה.

"מאוחר מדי, זה כבר קרה. אם יכולנו לשנות חצי מהדברים שקרו, ג'יימס ואני... היינו עוד בחיים. יכולנו לגדל את הארי בדרך בה הוא נועד לגדול." אמרה לה לילי.

"אני מצטערת, לילי," אמרה פטוניה ביפחה. "אני מצטערת."

"אני יודעת... גם אני." אמרה לילי ותפסה את ידיה של אחותה. "אבל... אני סולחת לך, בגלל ששמרת עליו חיי ובטוח וזה מה שהוא היה צריך יותר מכל."

פטוניה הביטה בה. "באמת?"

"באמת."

היא נשענה קדימה ונישקה את אחותה על לחיה.

"אני חייבת ללכת." אמרה לילי, קמה ממקומה.

"אני מתגעגעת אלייך." פטוניה אמרה במהירות ולילי הנהנה, מתחילה להתפוגג באיטיות. "אני אוהבת אותך, לילי." פטוניה אמרה בקול חזק יותר. לילי הביטה בה וחייכה מבעד לעצב שלה, לוחשת:

"תמיד."