החיים שלי הם בור

הילדה החדשה בבית ספר החדש

אז ככה, תמיד היו לנו ילדים קצת מוזרים בהוגוורטס, אבל מלורי היא משהו מיוחד.

הפעם הראשונה שפגשתי אותה היה במיסדרון. היא הלכה, והשיער הבלונדי המלוכלך-בהיר שלה כנראה הסתיר לה את הדרך. היא ניתקלה בי. "אני מיצטערת" היא קראה, והוסיפה במעט ארסיות, "אם לג'יימס פוטר זה יאה לקבל ממני סליחות."

רציתי להסביר לה שזה לא נכון. שאני דווקא כן מתעניין בסליחות שלה, ובחיים שלה אפילו יותר. אבל אי אפשר להגיד לילדה הזאת דברים בפרצוף. היא פשוט גאה מידי. היא לא הולכת בזוגות לשירותים. היא לא מיתלוננת על המורים. היא לא מיתלחששת אם חברות שלה אל הבן הבא שהזמין אותה לצאת. לא. היא שונה, היא אחרת. אי אפשר להגיד לה שום דבר. היא כבר פיתחה חומה חסינה בפני אנשים מבחוץ. היא חייה בעולם משלה, עולם בלהות.

כשראיתי כמה היא מצליחה בשיקויים, נידהמתי. אומנם הוא נתן רק לאוונס לענות, אבל ראיתי שהיא ידעה את התשובות, וגם השיקוי שלה קיבל בדיוק את הגוון המתאים. שלי לא, שלי רק הפך להיות סמיך מידי. רציתי להגיד לה משהו, אבל עצרתי בעצמי. למה שעכשיו היא לא תשתיק אותי כמו קודם?

רך-כף הקניט אותי על זה שאני מאוהב במירטל המיללת. רציתי להשתיק אותו, אבל ניזכרתי שאם אני אומר שאני לא, הוא אומר שזה רק בגלל שאני לא רוצה שאוונס תשמע על הרומן הסודי שלי. אמרתי לו שישתוק. הוא סתם ואני עליתי לחדר שלנו והתחלתי ליכתוב מיכתב. הוא התחיל ב "מלורי היקרה".

הי לכולם! אני יודעת שזה לא פיק מדהים (אולי אפילו גרוע) אבל אני ממש מקווה לתגובות ואני מציבה רף של שלוש תגובות ואני ממשיכה.

		הפרק הבא