|
אין לי שום כוונה לפגוע במישהו באמצעות הקטע הבא. הפיקצר הוא פרי הדמיון בלבד שנכתב על מנת להעביר מסר מסויים.
זה הפיקצר הראשון שלי.
קריאה מהנה!
לא הצלחתי להוריד את העיניים שלי מגבריאלה פוקס.
היא לא היתה יפה במיוחד, אבל היה משהו בילדה הזאת שגרם לי לרצות להביט בה במשך שעות. הצמה הארוכה והעבה שלה היתה מונחת על כתפה הימינית, קשורה בסרט אדום בקצה.
כפות ידיה השזופות היו עסוקות בלקצוץ את השורשים הארורים עבור השיקוי שפרופסור סנייפ ביקש מאיתנו לרקוח. היא נשכה את השפה התחתונה והמלאה שלה בריכוז, עיניה החומות לא ממצמצות אף לרגע.
את האוזניים של גבריאלה קישטו עגילים קטנים בצורת לב שהוסיפו למראה הרך והצעיר שלה. אפילו ממרחק רב יכולתי להבחין בעורה החלק ובקמטים ליד העיניים שלה כשהיא מחייכת.
"העלמה נלסון, האם תואלי בטובך לומר לי מה דרוש בכדי להפוך שיקוי אהבה לפחות קטלני?"
פרופסור סנייפ עמד מאחורי שולחנו בידיים משולבות והביט בי בקרירות בזמן שכל הכיתה התלחששה ובהתה בי בסקרנות. החלקתי את החצאית שלי והכרחתי את עצמי לנשום עמוק.
זה קורה מדי פעם שאחד המורים מעיר לי על כך שאני חולמת בהקיץ או לא מרוכזת במיוחד, אבל לפרופסור סנייפ היו דרכים מאוד יצרתיות להוכיח אותי.
כמובן ששאר התלמידים לא הבינו במה מדובר, הרי לא למדנו על שיקוי אהבה באותו השיעור, אבל נראה שלפרופסור סנייפ זה לא ממש הזיז. הוא המשיך להסתכל בי, עיניו השחורות קודחות חורים בגולגולת שלי, הרגשתי כאילו הוא מסוגל לקרוא את מה שעובר בראשי ולהביט לתוך הנשמה שלי.
לא צריך להיות גאון בכדי להבין את ההתנהגות שלי, בהיתי בגבריאלה פוקס מתחילת השיעור ואני יודעת היטב ששום דבר אינו בורח מעיניו של סנייפ. הוא מסוג האנשים ששמים לב לכל פרט קטן, מאלה שגורמים לדברים הכי פחות חשובים להיראות כבעלי ערך. אני הייתי כמעט משוכנעת שהוא יודע מה עשיתי מהרגע שבו נכנסתי לכיתה, ופחדתי עד מוות.
"ובכן?" הוא שאל בצרידות כאשר נמנעתי מלהשיב, עייניו לא עוזבות אותי אף לרגע.
השפלתי את עיניי בבושה, כופה על עצמי לא להתחיל לבכות "אני לא יודעת, פרופסור..."
הוא צחק בעליזות כאילו סיפרתי באותו הרגע אחת מבדיחות השנה, הוא העביר יד בשערו וחייך את חיוכו המחריד.
הוא יודע.
רעד בלתי נשלט תקף אותי, זרמים של אימה התפשטו בכל הגוף שלי.
"האם מישהו מוכן להסביר לעלמה נלסון מה צריך להוסיף לשיקוי בכדי להפחית מהעוצמה של שיקוי אהבה?" פרופסור סנייפ שאל והסתכל על תלמידיו.
ידה של הרמיוני קפצה באוויר, היא זזה במקומה בהתלהבות ועל פניה הבעה של אושר.
"מישהו?" שאל פרופסור סנייפ והביט סביב הכיתה.
ידה של הרמיוני התרוממה גבוהה יותר, הבעה של חוסר סבלנות נפרשה על פניה החיוורות.
"אף אחד? לא ייאמן..." הוא המשיך לשאול בארסיות.
נשימתי נעצרה וכפות הידיים שלי היו רטובות מזיעה. באותו הרגע רציתי לצאת מהגוף שלי ופשוט לרחף באוויר עד שהשיעור הזה יסתיים.
ידעתי מה פרופסור סנייפ הולך להגיד בדקה הקרובה, אילצתי את עצמי לקבל את גזר הדין עוד לפני שהוא הספיק לומר מילה.
"אם כך, העלמה נלסון. את תכתבי חיבור מקיף על שיקוי אהבה באורך של חמש מאות מילים, ותצטרכי להגיש לי אותו ביום שישי הקרוב." הוא אמר ברשעות, החיוך שלו נמתח יותר ויותר " ובגלל שאני במצב רוח טוב במיוחד היום, אני מסכים שתכיני עבורי את השיקוי ביום שני ולא בשישי בכדי שיהיה לך יותר זמן ללמוד".
תודה רבה לך, באמת.
"אבל אני מזהיר אותך, העלמה נלסון, אם השיקוי שלך לא יהיה מוצלח כמו ששיקוי אהבה אמור להיות, את תקבלי נכשל."
מה עשיתי שכל זה מגיע לי? רק מפני שהסתכלתי על גבריאלה ולא הקשבתי למה שהוא אמר?
אבל היה נדמה לי שישנו משהו מעבר לכך.
****
יום שישי -
נשמתי עמוק והחלקתי את השיער שלי בידיים רועדות. הבטתי על הקלף שהכיל כחמש מאות מילים ועצמתי את עיניי.
הכל יהיה בסדר, עבדת קשה על החיבור הזה, הכל יהיה בסדר נסתי להרגיע את עצמי בזמן שאזרתי אומץ והרמתי את ידי השמאלית לדפוק על דלת משרדו של פרופסור סנייפ.
הדלת נפתחה במהירות עצומה ופתח עמד הסיוט הכי גדול שלי.
"שלום, העלמה נלסון" הוא אמר ברשמיות, מביט מטה בכדי לפגוש בעייני.
לא הצלחתי להוציא הגה מהפה ולכן רק הנהנתי בראשי בנימוס, בועלת תוך כדי את הגוש העצום שהיה תקוע לי בגרון.
פרופסור סנייפ עמד קרוב אליי, היה לו ריח לא נעים של משהו רקוב וישן. התאמצתי מאוד לא לקמט את אפי בגועל וצעדתי שני צעדים אחורה.
הוא המשיך לעמוד ולהסתכל עליי לעוד כמה דקות לפני שאמר בקולו השקט והעצור "היכנסי בבקשה והניחי את החיבור על שולחן"
הוא צעד אחורה בכדי לפנות לי מקום ואני נכנסתי בזהירות, משתדלת לא להביט סביב יותר מדי בכדי לא לעורר את זעמו.
שמתי את נייר הקלף על שולחן העבודה הישן של פרופסור סנייפ והסתובבתי בחזרה לכיוון הדלת בכדי להסתלק משם.
"לאן את חושבת שאת הולכת?"
נעצרתי בבהלה. גבי היה מופנה אליו אבל בכל זאת יכולתי להרגיש שהוא מחייך חיוך רחב.
"חשבת שאני אתן לך לצאת מזה בקלות?" הוא שאל ולאחר מכן פרץ בצחוק אכזרי כל כך שהכאיב פיזית לאוזניים שלי.
"בת כמה את, שוב. העלמה נלסון?"
פאניקה התחילה לחדור אל מתחת לעור שלי, פוצעת אותי וגורמת לי לדמם מבפנים
לא לשכוח לנשום! נשימות ארוכות ומסודות, כמו שדוד סטיבן לימד אותך...
אחת.שתיים.שלוש.ארבע.חמש.שש.שבע.שמונה.תשע.עשר.
"אהיה בת חמש עשרה במרץ" אמרתי בפחד.
"הביטי בי שאת מדברת אליי"
הסתובבתי להסתכל עליו, פניו היו כעוסות כל כך ובאותו הזמן גם נורא משועשעות.
"שבי, בבקשה"
צייתי כמו חיית מחמד ממושמעת. התיישבתי על כיסא העץ והסתכלתי על הנעליים הישנות שלי.
"אמרת שאת כמעט בת חמש עשרה, מה?" הוא אמר באיטיות ובחן את פניי בעיון "אני רואה שאת כבר הבנת מה את מעדיפה."
אחת.שתיים.שלוש.ארבע.חמש.שש.שבע.שמונה.תשע.עשר.
"אולי תשתפי אותי, בבקשה, העלמה נלסון" הוא מזג לעצמו יין תוך כדי שדיבר "איזה חלק בגופה של העלמה פוקס את מעדיפה?"
הוא יודע.
"האם אלו העיניים הגדולות והחומות שלה, שערה הסמיך והריחני או שאלו המותניים הצרות והמקסימות?"
אחת.שתיים.שלוש.ארבע.חמש.שש.שבע.שמונה.תשע.עשר.
"ילדה טיפשה, את חושבת שאף אחד לא שם לב למבטים שאת נועצת בה? בדרך שבה את בועלת אותה בעיניים שלך? איך שאת מסתכלת עליה כאילו ראית מלאך אמיתי שירד ישר מהשמיים?"
הרגשתי כאילו אני רוצה להקיא את כל האיברים הפנימיים שלי החוצה. בחילה עצומה תקפה אותי וסחרחורת עיוורה את עיניי למספר שניות. רצון בלתי נשלט להכות את עצמי תקף אותי. איך יכולתי להיות כל כך טיפשה!
"אל תאשימי את עצמך. דברים כאלו קורים לכולם בכל יום. זאת לא הפעם הראשונה שאני תופס את אחד התלמידים שלי בוהה באותה נערה שעליה הוא חולם"
האוויר נעלם לגמרי. עמדתי להירקב ולהפוך לגוף מצומק וחסר ערך בתוך מספר שניות.
"אבל את, העלמה נלסון" הוא אמר בקול מלא גועל והניד את ראשו כמו אב מאוכזב מבנו "את תופעה מוזרה של הטבע, ייצור מעוות וחסר תקנה"
כאב עצום פילח את החזה שלי.
מה עשיתי שזה מגיע לי?
"מה חשבת שיקרה?" הוא המשיך באכזריות "חשבת שהעלמה נלסון תשים לב לנעיצת המבטים חסרת הבושה שלך ותתן לך לגעת בה עם הידיים המטונפות שלך?"
אחת.שתיים.שלוש.ארבע.חמש.שש.שבע.שמונה.תשע.עשר.
"הרי זה מה שפריקים כמוך רוצים, לא? אתם מעוניינים רק להגשים את כל המחשבות הזדוניות והמלוכלכות שלכם!" הוא אמר בזעם ונעמד במקומו.
אני רוצה לאהוב. להחזיק ידיים. להישאר איתה ערה כל הלילה. להגיד לה "אני אוהבת אותך". להרגיע אותה בזמני לחץ. לתת לה הרגשה של בית כשהיא עצובה.
להאמין בה בזמנים שהיא לא מאמינה בעצמה. לכבד אותה. לשמח אותה. אני רוצה לגרום לה לחייך. להגיד לה כמה היא יפה היום. להבין ולהכיר אותה.
"את יצור מעוות שלא מגיע לו לחיות, אנשים כמוך צריך להשמיד. את בטח רק חושבת איך להפשיט אותה ולקלקל את הנפש הטהורה שלה עם הסטייה הדוחה שלך!"
לא בחרתי בזה. נולדתי ככה. אין בזה פסול.
"אלוקים שונא אנשים כמוך"
אנשים כמוני. זה לא נכון. אלוקים אוהב את כולם.
"את מפלצת" הוא אמר בגועל והניד שוב בראשו.
לא, אני בת אדם בדיוק כמוך.
הוא נשם נשימה עמוקה ועצם את עיניו, מסמן לי לקום ממקומי. הוא הוביל אותי לדלת המשרד ואני עמדתי בפתח בפחד בעוד שדמעות זולגות במורד פניי.
"את יודעת מדוע ביקשתי ממך להכין דווקא שיקוי אהבה, העלמה נלסון?" הוא לחש באוזני, גורם לצמרמורת לעבור בגב שלי.
הנדתי בראשי לשלילה.
"כי זאת הדרך היחידה שמישהו אי פעם יאהב אותך"
היי
טוב, קוראים לי לואי ואני חדש באתר. אני רוצה לbצל את ההזדמנות ולהגיד שאני אשמח להכיר חברים חדשים.
זה ממש ישמח אותי אם תגיבו ותספרו לי מה חשבתם על הפיקצר :)
|
0 חרמשים
כותב: 
פיקצר יפה והכל, אבל למה סנייפ הומופוב? ומה הקשר אלוקים לא מרשה? קוסמים בכלל מאמינים באל?
כן, עברו שנתיים והכל מאז שזה יצא אבל זה כתוב יפיפה.
כלכך פריקינג מושלם♤
