משחק

תודה רבה לCreeping Death שביטאה לי את הפיקצר

בבקשה תגיבו, אשמח לדעת איך להשתפר.

"תעצום את העיניים," הוא לחש לעצמו. "יופי. עכשיו תנשום נשימה עמוקה. כלום לא קרה. כלום לא היה היה צריך לקרות. חוזרים לשגרה. הלימודים מעצבנים כרגיל," הוא המשיך.
"יופי, עכשיו תפקח את העיניים."

ובאמת כלום לא קרה. היה לו את אותו הסיוט, על אביו מכה אותו, כרגיל, אף על פי שהוא בן 18.

דראקו התנהג כאילו הוא רצוי בחברה, כאילו אבא שלו רוצה בו, כאילו הכתם השחור שמכתים את ידו לא נמצא שם.

הוא חזר ללמוד עוד שנה בהוגוורטס יחד עם כל השכבה שלו,  מיד אחרי הקרב על הוגוורטס. הוא היה צריך להצטרף לפוטר לפני שהוא הפך לאויבו ונכנע לצד האפל, לאביו ואוכלי המוות, ועכשיו הוא שילם את המחיר.

הוא הבין שהצד שלו יפסיד בסוף. כבר מזמן, למעשה.

אבל הוא היה חייב לשחק.

הוא היה חייב לשחק כאילו הוא סתם נפל, כאילו הצלקות האלו על גבו הם לא מהמלקות של אביו.

הוא חייב לשחק כאילו הוא אויב של הארי פוטר ולא רוצה בחברתו.

למה שהארי ירצה בחברתו, אחרי שנים בהן הוא התנהג אליו בצורה נוראית שכזו?

כמובן, יש לו חברים מסלית'רין, אבל הכל תמיד סבב סביב פחד. קראב וגויל מפחדים ממנו, בלייז מפחד ממנו, גם אלו שגדולים ממנו בשנה. אף אחד לא צריך לדעת שבחופשים הוא שוכב על המיטה הקשה ובוכה על העוול שנעשה לו כדרך קבע.

דראקו התיישב בשולחן סלית'רין. קראב וגויל נעצו בו מבטים שואלים, ודראקו העמיד פנים שהוא לא ראה אותם, שהוא לא הרגיש אותם.

כשעלה להתארגן לשינה, דראקו הסתכל במראה וכמעט לא זיהה את עצמו יותר. שיערו, שפעם היה בלונדיני, כבר כמעט לבן, ועיניו שפעם היו אפורות סתמיות, כיום צבען הוא אפור-כסוף כסערה. תווי פניו הועמקו ומבע עיניו היה עצוב וכואב.

"דראקו, אתה בסדר?"
הוא חיפש אחר מקור הקול וראה את גויל, שנכנס לחדר, ונראה מפחד על כך שהעיז לשאול אותו שאלה אישית. "מה קרה?"

"כלום," אמר דראקו בפנים חתומות. "הכל בסדר."

הוא ידע שגויל חושד שמשהו קרה, אך ידע שהוא עדיין מפוחד ולא יפריע לו לשקוע במרה.

בליל אותו היום דראקו הלך לשירותי בנים עזובים בקומה השלישית. עיניו, שהתאמצו להישאר יבשות בזמן הלימודים, התמלאו כעת דמעות.

כעבור חמש דקות נפתחה דלת התא שלידו. דראקו שמע קולות בכי של הנער בתוך התא. עוד נער מתוסכל.

הוא נכנס לתא וראה שם את הארי, שלא נראה במיטבו. שיערו היה סבוך, עיניו היו אדומות ודמעות התגלגלו על לחיו. הוא קרס ליד הארי בלי לומר מילה ונרדם לצדו, ראש על כתף.

בבוקר למחרת, דראקו והארי התעוררו וחזרו אל החדרים שלהם. החיים חזרו למסלולם הרגיל. שניהם חזרו לשחק.