האספנית

היא עמדה שם, יחפה, שמלה קיצית ודקה לגופה. רוח קלה נשבה סביב רגליה וגופה נרעד במקצת. היא הרגישה אותם מסביב.

'עזרי לנו... הצילו... אנחנו כאן... הוציאי אותנו... שחררי אותנו...' לחשו הרוחות מהאדמה מסביבה.
היא צעדה לעבר מרכזו של המעגל, מביטה בין האבנים לעבר השמש השוקעת. 'זה לא מקומנו... הצילי אותנו... החזירי אותנו לביתנו...'

היא הסתובבה באיטיות סביב עצמה, חושבת.

היא נשלחה לשם על ידי אביה.

הוא סירב להאמין שהיא לא רגילה, שהיא לא כמו כולם. 

"את פשוט חייבת להיות שונה, אלישיה, נכון? נכון?!" הוא צעק בכעס.
באותו רגע היא התגעגעה לאימה. 
"בגללך היא עזבה. היא ראתה אותך ופשוט ידעה מה המצוי בתוכך וברחה עוד לפני שגדלת. היא ידעה." המילים ננעצו בה כמו סכינים, דוקרות ולא מרפות.
"היא הייתה בהלם עד שהיא מתה, בגללך." אמר והביט בה, נועץ מבט נזעם אל תוך עיניה השחורות.     

 אביה היה עצבני מאז שזכרה את עצמה. הוא תמיד האשים אותה במות אימה. 
"את תלכי לשם! את תלכי לשם בסוף החודש, כשירח מלא יעלה בשמיים, ואת כבר תהיי שם. ברור לך?!" צרח והסיט את מבטו, וריד פועם בצווארו. 
אלישיה לטשה מבט מופתע ומלא אימה באביה, היא לא האמינה שהוא מסוגל לזה. 
"אך זה מקומו של השטן, והשטן הכי חזק כשירח מלא מופיע," לחשה בחרדה משתקת. 
"רק פגישה עם השטן - אביך האמיתי - תעזור במצבך," קבע ויצא בכעס ממטבח. 
היא נשארה שם, מפוחדת עד מוות, לא מבינה מה עשתה.
"תעזור לי, בבקשה," לחשה לדלת הסגורה ודמעות זלגו מעיניה. 

'את שלנו... הצטרפי אלינו... תוציאי אותנו...' לחשו הרוחות.
גופה המשיך לרעוד, אבל לא מקור. היא פחדה. 
היא פחדה פחד מוות מהרגע שבו השמש תשקע ותשאיר אותה לבדה עם הירח, ללא יצור חי. 
הדמעות המשיכו לרדת באיטיות במורד אפה. דמעות שקטות, ללא קול שילווה אותן.

יש המאמינים שהאבנים בשביל שבו הלכה מרפאות, אבל לא היא. 
אלישיה גודלה באמונה שהשטן הביא אותן לשם מאירלנד, ושהוא חוזר לשם כל חודש בירח מלא ולוקח את היצורים האומללים שנשכחו שם. 
במשך שנים הורים התחילו להשאיר ילדים לא רצויים בתוך המעגל לעת ערב ירח מלא, מקווים לא לראותם שוב. 
כל מי שהושאר שם לא חזר מעולם. 
הרוחות המשיכו ללחוש כשלפתע ראתה דמות. פחד עמוק עלה בה ושיתק את רגליה הרועדות.

הדמות התקדמה. היא לא ראתה את פניה מכיוון שצל השמש השוקעת הסתיר אותן.

הדמות התקרבה עוד ועוד לאיטה, לא ממהרת.
היא נפלה בפחד לאדמה, רגליה מתקפלות מתחתיה והדמעות ממשיכות לזרום ללא קול, בטוחה שהשטן הגיע לקחת אותה.

בכי התינוק, שמרוב פחד לא שמה לב אליו עד עכשיו, התחזק לידה.

לפחות הוא לא יסבול חיים רעים.

"אוי, הפסק לבכות, יהיו לך חיים יותר טובים עכשיו," רטנה הדמות, שבינתיים נעמדה לידה והסתירה את אור השמש לחלוטין.

היא לקחה את התינוק וערסלה אותו בידיה.
עכשיו, כשראתה את פניה של הדמות, הבחינה אלישיה שזו אישה בגיל העמידה שסחבה בידיה כמה שמיכות, שכרגע עטפה בהם את התינוק הבוכה.
"אנשים כפויי טובה, ככה נוטשים תינוקות." לפתע היא ראתה שגם אלישיה שם והביטה בה בהפתעה קלה.

"ומי את אם מותר לי לשאול? בדרך כלל אני מוצאת פה רק פעוטים, בלילות האלה." 
אלישיה, עדיין מופתעת מזה שהיא עוד חיה ולא השטן הוא זה שלוקח את הילדים שנטשו, רק הביטה באישה בעיניים פעורות.
"טוב, את בטח קופאת מקור עם השמלה הזאת," אמרה הזקנה, "כדאי שתבואי איתי - הבקתה שלי לא רחוקה. אם תרצי, תוכלי להישאר שם זמן מה." היא עטפה אותה בשמיכה הנותרת ולקחה את ידה הקפואה של אלישיה בכף ידה הקמוטה. 
"אני מבינה שאת מופתעת, גם אני מופתעת לא פחות ממך." אמרה בעודה מושכת אותה הרחק ממעגל האבנים, אור הירח העולה זורח על פניה.

מחשבה איומה מצאה את דרכה לראשה של אלישיה, מה אם היא בעצם השטן בתחפושת? 

היא סילקה את המחשבה מראשה והמשיכה ללכת בעקבות האישה, שתוך כדי הליכה הרדימה את התינוק שבידיה.

"אני באה לכאן כל ירח מלא. כמעט כל פעם אני מוצאת פעוט נטוש," אמרה הזקנה בעודם מהלכות אחת לצד השנייה.

הפעוט נרגע ונרדם. "אף פעם לא יצא לי לראות נערה בגילך בלילות האלה, מה עשית שם לבדך?"  אלישיה  התלבטה אם להגיד את האמת.

"אני... אני הייתי צריכה עשב מסוים ל... למשחה שאמא שלי רצתה לרקוח," אמרה לבסוף, מקווה שהזקנה תקנה את השקר העלוב.

"אני מבינה... אמא שלך היא רוקחת מצמחים?" שאלה הזקנה, לא מראה שהיא אינה מאמינה לה, ואלישיה הנהנה לחיוב.

"אוי! איזה זקנה אני! אני לופה," אמרה הזקנה וציחקקה. "אני אלישיה," לחשה אלישיה בשקט.

"ואיך נקרא לך קטנצ'יקית?" שאלה לופה והביטה בפעוטה הישנה. "זאת בת?" שאלה אלישיה והתקרבה להביט בפניה הישנות.

"כן, זאת בת. מה את אומרת על טריס?" שאלה לופה ופנתה להביט באלישיה. אלישיה הנהנה, "טריס זה טוב."

"אם ככה, אז שלום לך טריס הקטנה," אמרה לופה בחיוך.

לאחר שעה של הליכה הופיעה בקתה קטנה בשדה ראייתם.

"זאת הבקתה שלי. יש שם עוד כמה ילדים. הכי גדולה היא בת אחת עשרה," אמרה לופה וזקרה את סנטרה לעבר הבקתה.

לאחר עשר דקות הן הגיעו לבקתה. בפנים, ליד האח הבוערת, ישבה ילדה בעלת שיער כתמתם שקראה ספר. כשנכנסנו היא הרימה את ראשה.

"היי לופה. הם כולם כבר הלכו לישון, אז נשארתי לחכות לך," אמרה וחזרה לספר.

"תודה מתוקה. כדאי שתלכי לישון עכשיו, אני ואלישיה, הנערה שהצטרפה אליי, נסתדר עם התינוקת החדשה," אמרה לופה והעבירה את טריס לידיה של אלישיה.

אלישיה הופתעה מהאמון של לופה ביכולת של אלישיה לטפל בילדים.

"איך קוראים לה?" שאלה הילדה והתקרבה להביט בפנים הקטנות שהציצות מבין הבדים.

"טריס," לחשה אלישיה, "ולך?" הילדה חייכה אל אלישיה, "אני רו."

"ובאמת הגיע הזמן שתלכי למיטה. אלישיה, הארון שלי זה הארון החום כהה. במדף העליון יש כמה שמלות עבות שאולי יתאימו לך," אמרה לופה ולקחה את טריס מידיה. אלישיה הביטה בחדר.

דלת עץ הובילה לשרותים קטנים, דלת אחרת למקלחת ודלת שלישית, שדרכה יצאה אן באכזבה, כנראה הובילה לחדרי השינה.

החדר שבו עמדו  היה חלקו מטבח, עם שולחן אוכל גדול מאוד, וחלקו סלון עם שטיחים וכריות מפוזרות ליד האח. כמה בובות סמרטוטים נחו על אחד השטיחים.  

לאחר שלבשה אחת משמלות הצמר של לופה חזרה לסלון והתיישבה ליד לופה, שנדנדה את טריס בתוך ערסל קטן שהציבה.

"זה בסדר מצדך לישון כאן? פשוט הילדים כבר הלכו לישון ואני לא רוצה שיתעוררו, הם אוהבים לפגוש בבוקר את מי שבא," אמרה לופה וקמה על רגליה.

אלישיה הנהנה ולופה הורידה מזרון שנח על הקיר ויצאה מהחדר. אלישיה בינתיים הביטה בפנים הקטנות של טריס. היא התגעגעה לתחושה המעורפלת של מגע אימה.

היא לא זכרה הרבה ממנה, אבל עכשיו היא התגעגעה אליה יותר מתמיד.

"הבאתי לך שמיכה עבה יחסית, וכריות יש לך פה מספיק. אני ישנה בחדר עם הקטנים, אם טריס מתעוררת ואת צריכה עזרה אז תדפקי בעדינות ואני אבוא," אמרה לופה והניחה סדין ושמיכה על המזרון.

אלישיה הנהנה והתחילה להציע את מיטתה בעוד שלופה נכנסה בשקט לחדר השינה. 

מחכה לת"ב :)