לאכול את המוות

נולדתי למשפחת בלק, משפחת קוסמים ותיקה וטהורת דם. כל המשפחה שלי, כולם, ללא יוצא מן הכלל, שובצו בסלית'רין.

אמא שלי אישה מהממת- שיער שחור וגלי, עיניים כהות, עור בהיר במיוחד.

אבא שלי חתיך באופן קצת מחוספס, עור כהה ושיער חום ארוך שצמות קטנות משתלשלות מסופו. האחיות הגדולות שלי, נרקיסה ואנדרומדה, יפות מאוד, בצורה עדינה.

אני יצאתי אחרת.

העור שלי כהה יותר משל אבא שלי, עפעפי העיניים ארוכים במיוחד, והלסת שלי לא עדינה כמו של האחיות שלי- אלא כבדה וגסה. השיער השחור שלי הרבה יותר מתולתל ונפוח משל האחיות שלי.

את הקסם הראשון שלי- שבירת מנורה- עשיתי כשהייתי בת שבוע. זה היה ממש פלא- בדרך כלל תינוקות עושים את הקסם הראשון שלהם בגיל 3 שנים. ההורים שלי והדודים שלי התגאו בי מאוד-

אבל ככל שגדלתי, הגאווה התחלפה בפחד, חשש. הייתי עושה קסמים שרק תלמידים בשנה השישית בהוגוורטס עושים- קסמים אפלים.

כולם ידעו- צריך להתרחק מבלטריקס בלק. ילדה מוזרה ומסוכנת.

מאז שאני זוכרת את עצמי, לא היו לי חברים. לדעתי, גם נרקיסה ואנדרומדה פחדו ממני. משום מה, זה מעולם לא הפריע לי. לא הייתי צריכה אותם.

ואז, יומיים לפני יום ההולדת ה 11 שלי, הגיע המכתב מהוגוורטס. אז כמובן שהתחלתי להכין את הכל- קניתי גלימות וקדרות והכל, וגם עניבות של סלית'רין אצל 'שתי וערב'. ידעתי שאני אתקבל לסלית'רין. כל המשפחה שלי שם.

האופי שלי תואם בדיוק את הבית הזה.

ברכבת התיישבתי לבדי. לא רציתי לשבת עם נרקיסה ואנדרומדה, וגם הן לא במיוחד רצו. ישבתי והסתכלתי בחלון כשהשיער הנפוח שלי מכסה אותי.

בערך באמצע הנסיעה נכנסו לתא שלי חבורה רועשת של לפחות ששה בנים. הם התיישבו מולי ולקחו מצפרדעי השוקולד שלי בלי לשאול. הם אמרו שהם כולם בסלית'רין, ואם הבנתי נכון, השמות שלהם היו:

נוט, אייברי, ראול, מאלפוי, מקנייר, קראב ולסטריינג'.

"אז מי את?" שאל הבחור הבלונדיני, מאלפוי. "איפה לדעתך תשובצי?"

"סלית'רין, ברור." השבתי בהבעה מתנשאת. "אני בלטריקס בלק."

כמה מהבנים צחקקו, ומאלפוי הביט בי במבט מתעניין. "את אולי במקרה אחותה של נרקיסה בלק?"

"...הוא מאוהב בה" זרק מקנייר לפני שהספקתי להגיב והביט בי במבט טיפשי. "מ-א-ו-ד."

שלחתי בו מבט של בוז ופניתי למאלפוי. "כן, אני אחותה. מה יש לך ממנה?"

"שזה לא ידאיג אותך." אמר מאלפוי וזרק לפיו עוד צפרדע שוקולד מקפצת לפיו. "זה עניינים לתלמידי שנה שלישית, שיותר גדולים ממך, אם את מבינה."

"שתוק." אמר לסטריינג', ילד די גבוה עם שיער שחור קצוץ. "עזוב את הילדה. לדעתי היא הרבה יותר יפה מהאחיות המוגלגיות שלה."

"סליחה?!" התרתחתי. "אתה קורא לאחיות שלי מוגלגיות?" הבטתי בו במבט זועם.

"אממ... מצטער." הוא נראה מבוהל מההתפרצות שלי. "לא התכוונתי- כלומר-"

"טוב, תהיו בשקט." שאג ראול, הר אדם בלונדיני. "חפרתם! לוציוס, אתה תלך להתמזמז עם המוגלגית בלק- ואתה, רודלפוס, תקפוץ על הילדה הקטנה הזאת. ותשתקו!"

לסטריינג'- כלומר, רודלפוס, כפי שהבנתי עכשיו, באמת השתתק. אבל לוציוס מאלפוי קם באופן נמרץ  מהכיסא ואמר לחבריו: "טוב, אין לנו ממש זמן עכשיו לילדה הזאת. טום אדוננו מחכה." הוא הדגיש.

"אדוננו?" שאלתי בבלבול. "מה-"

"תשתקי כבר, ילדה." נבח נוט, ילד נמוך ומחוצ'קן קשות. "זה דברים לאנשים מבוגרים יותר, הבנת? לא לתינוקות בנות 11. יאללה בואו בנים, אמרנו שנהיה בתא שלו ב 3:30."

הבנים קמו, הבטתי אחריהם, עדיין די מבולבלת. רודלפוס לסטריינג' נשאר אחרון וניגש אלי, נבוך.

"את לא כועסת עליי, נכון? לא התכוונתי להגיד שהאחיות שלך מוגלגיות- אל תכעסי עלי, טוב?"

הבטתי בו בלי הבעה. "אני לא כועסת. אל תדאג. רק אפשר לשאול שאלה- מי זה בדיוק 'טום אדוננו' הזה?"

הוא זע קצת בחוסר נוחות. "אנחנו כמו כנופיה, אם את מבינה. הוא המנהיג- טום- סתם לצחוק אנחנו קוראים לו 'אדוננו'."

"איזה סוג של כנופיה?" שאלתי. "הוא גם בסלית'רין?"

"כן, כמובן." צחק רודלפוס. "כנופית אופל- ככה מקגונגל קוראת לזה- היא המורה החדשה לשינוי צורה. טוב- אני חייב ללכת- באמת קבענו להיפגש בשלוש וחצי, הוא לא ישמח אם אני אאחר. ביי."

הבטתי אחריו, מהורהרת. כנופיית אופל... שווה לבדוק קצת את הטום הזה.