אדי אהבה

אף פעם לא ידעתי אם אני באמת אוהבת אותו. 

הוא היה חבר שלי מאז שאני בת 11. לא חבר של אהבה. חבר. ידיד.

מעולם לא חשבתי שיש בנינו משהו. גם הוא לא חשב.

התחלתי לחשוב על הארי בצורה יותר רצינית בערך בשנה השישית. 

רומילדה ויין וחבורת ה'סלג סלבז' הכניסו לי את זה לראש- 'הנבחר' וכל זה, והעובדה שמאיפה שלא תראו את זה- כולם ידעו שאני חברה של הארי פוטר.

אבל הוא היה של ג'יני. הוא תמיד היה של ג'יני, ולא יכולתי אפילו להראות לו את זה שיש לי אליו משהו קטן כלפיו- אדי אהבה.

אדים של אהבה. זו לא הייתה אהבה רצינית. אדים.

הוא תמיד היה גיבור בעיניי- הילד שנשאר בחיים, הבחור שניצל כל כך הרבה פעמים מפני אדון האופל. הוא היה בעיניי גיבור.

הוא לא ידע שככה אני רואה אותו. הוא לא ידע כלום. הארי תמיד היה תמים מהבחינה הזאת.

גם בנשף חג המולד- רציתי להזמין אותו, לבוא איתי. לא רק כי לא היה לו עם מי לבוא. כי רציתי לראות מה יהיה. 

והוא הזמין את פרוואטי, למרות שכולם רמזו לו שכדאי לו להזמין אותי. הארי לא שם לב לכל זה.

שיתפתי את ג'יני בכל זה. ג'יני תמיד הייתה חברה קרובה שלי, אז סיפרתי לה את כל זה.

היא ממש הסתייגה, כאילו, היא הייתה ממש בהלם. אף אחד לא חשב, או העלה בדעתו, שיש ביני לבין הארי משהו. ובאמת לא היה.

אדים?

היא אמרה לי שהיא חושבת שכדאי לה שאני ארד מזה. שהיא פשוט חושבת- לטובתי ולטובתו.

כי גם היא רוצה את זה. וגם היא לא יודעת אם הארי רוצה אותה. כמו שאמרתי, הארי ממש תמים מהבחינה הזאת.

אחרי זה לא הצקתי לה עם זה שוב. חשבתי שהיא בטח צודקת, אבל התברר לי שהאדים האלו יכולים גם לשרוף. והם שרפו. 

ואז, הגיע הסוף. אחרי משחק הקווידיץ' שהארי היה בו במשרד של סנייפ. והוא נישק את ג'יני. דקות ארוכות.

באותו רגע הרגשתי את האדים, איך שהם שרפו שריפה אחרונה את הלב שלי, שכבר לא ידע מה להרגיש.