ברנרדה של אלוהים

שם : ברנרדה של אלוהים
כותבת : נוו באמתת

פאנדום : צלה של הרוח. ספר חובה לכולכם !
נקודת מבט : פרמין רומרו דה טורס
ז'אנר : אנגסט ?
שיפ : פרמין\ברנרדה ואיזכורים לדניאל\ביאה וחוליאן\פנלופה
טיזר: "ידעתי שאסור לי להרשות לעצמי לשכוח את ברנרדה שלי."
תודות : לשושן, על הכנות והעזרה.
סליחות : לשושן, על החפירות D:
הערות : שושן, לא הצלחתי לשנות את זה .. אבל אני שוקלת לכתוב אחד חדש על אותו נושא, אז הוא יהיה התיקון .. אז את זה אני מפרסמת סתם כי אין לי מה לעשות עם זה ..
מכיל ספוילרים!

ברנרדה שלי היא ברנרדה של אלוהים עכשיו.
תמיד אמרתי, בראשית ברא האדם את האלוהים. אף פעם לא האמנתי באלוהים. אני מוצא אותו אוסף של תקוות קלושות שבני אדם אספו לעצמם ובנו מהן פסל בדמות בלתי נראית. דמות שהיא התגלמות האושר והפחד, דמות שהיא הכל ובו בזמן כלום, לא נראית ולא נשמעת, לא אמיתית.
אבל ברנרדה שלי האמינה באלוהים, והאמינה שהיא תפגוש אותו כשתפסח מן העולם הזה, וזה הופך אותה לשלו עכשיו.
ואם היא למעלה איתו, אז היא בטח מאושרת.
ולכן, גם אני עוד רגע אהיה מאושר.
אנשים כמוני, הם פיסה קטנה ולא משמעותית של לכלוך במזבלה אחת גדולה. לא מה שהופך את המזבלה למקום מגעיל כל כך, אבל גם לא בדיוק מה שמטהר אותה. ברנרדה שלי היא אבן של זהב שהתגלגלה בטעות אל המזבלה הזו. לא במקומה. האמת העגומה היא שאת העולם הזה כולנו הרסנו במאמץ משותף. אנשים כמו ברנרדה הם מלאכים שנענשו והגיעו למזבלה הזו כדי לחוות על בשריהם מהם רוע, אנוכיות, קנאה וטמטום, שהם ארבעת הגורמים העיקריים לייצור חדש של פסולת למזבלה הגדולה הזו שנקראת החיים.
אבל עכשיו ברנרדה חזרה אל השמיים ואל האלוהים שלה. עכשיו היא במקומה, עם שאר המלאכים.
חוליאן הקטן דומה לדניאל יותר ויותר בכל יום, אבל תמיד שומר על הניצוץ הזה בעיניים ששייך לאימו. יש בו את התמימות של דניאל ואת הסקרנות של ביאה גם יחד. אני אוהב אותו כמו שאני אוהב את דניאל או שקדים מסוכרים. כמו שאוהבים בן. ויש לו את החיוך היפה ביותר בעולם. מאוזן לאוזן ממש. כמו השמש שזורחת על רחובות ברצלונה לאחר יום גשום.
אבל הגשם של אתמול פסק וחוליאן לא מחייך עכשיו. הגשם שטף איתו את ברנרדה שלי, ואולי גם את השמש. חוליאן עוד יחייך, ואני אזכה לראות את החיוך הזה, מרחוק.
השיער של דניאל מאפיר קצת באזור המצח, השיער שלי כבר לבן לגמרי. ואולי שנינו מזדקנים כבר. כמו נר שככל שהלהבה שלו גדולה יותר הוא גווע מהר יותר. אנחנו גוועים בשיאנו. אבל אני נשארתי צעיר ברוחי כמו שהייתי בימים האלה בהם הייתי האדם הבוגר שרץ אחרי נער צעיר שכל מבוקשו הוא למצוא סופר מסתורי שמנסה להעלים את עצמו מן העולם.
אני לא מרגיש שהשתניתי מאז נולדתי מחדש כפרמין רומרו דה טורס.
את החיים שחייתי לפני פגישתי הראשונה עם דניאל ועם ברנרדה שלי אני זוכר כמו שזוכרים את הגלגול הקודם. איש אחד אמר פעם שהדבר הכי נורא שאפשר לעשות לבן אדם הוא לפשפש בעברו. אותו איש מצא את עצמו מת בידי העבר שלו, כשלא נותרה בו עוד אהבה ואפילו לא נקמה. רק שנאה אמיתית וטהורה. אני בטוח שכשפומרו עלה לשמים הוא חזר להיות הנער הצעיר מעברו, שאוהב את פנלופה, שונא את חוליאן ולבוש בחליפת מלחים מגוחכת. וזה יהיה העונש הנצחי שלו.
ארבעת בני היו כאן להלוויה של אימם, הם עזבו כשעה לאחר מכן. אולי הבינו שאני צריך להישאר לבד. אני מניח שעוד יגיעו לבית הזה 4 מכתבים מארגנטינה אשר ממוענים אלי בעוד מספר ימים. מכתב אחד מכל אחד מבני שדורש בשלומי ומבשר לי טובות על נכדי. מעניין מי יימצא אותם. אולי דניאל.
בביקורי האחרון בביתם של דניאל, ביאה וחוליאן, ובחנות הספרים, מצאתי תמונה מצוירת של אישה יפהפייה. התמונה הייתה מוחבאת בתוך מגירה שבה פעם נהג דניאל לשמור את העט שהיה שייך לויקטור הוגו ולחוליאן קאראך. איני יודע היכן מצא דניאל צייר שיצייר את אמו על פי תיאור, אבל האישה היפה שהביטה בי מהדף הייתה בלי ספק האישה שאת פניה חיפש דניאל שנים רבות לאחר מותה. קיפלתי את הדף בקפידה והחזרתי אותו למגירה כאילו מעולם לא ראיתי אותו.
ידעתי שהתמונה שבמגירה נמצאת שם כדי למנוע מדניאל לשכוח את אימו שוב.
ידעתי שאסור לי להרשות לעצמי לשכוח את ברנרדה שלי.
ההלוויה של ברנרדה שלי הייתה צנועה ביותר. אני, בניי, דניאל וביאה, אדון סמפרה, מר ברסלו וקלרה, ואלוהים. כתבתי לחוליאן הבוגר שיצטרף גם הוא לחלוק לברנרדה כבוד ושיכתוב לכבודה אבל הוא לא הגיע. האב ראמוס התפלל למעננו את התפילה האחרונה בעת שצפינו בארון של ברנרדה מובל אל האדמה. בכיתי כמו ילד. דניאל נשאר איתי כמה שעות בבית הקברות לאחר סיום הטקס. ישבנו שם והבטתנו בגשם שמרטיב את המצבות בבית הקברות מונטז'ואיק ובדמעות שמרטיבות את בגדי. ביקרנו בקברה של נוריה מונופורט ובקברה של אמו של דניאל. הם נראו לי קברים מאושרים הרבה יותר מהקבר הלבן של ברנרדה שלי. מוזר שקברים יכולים להראות מאושרים בהשוואה למשהו אחר.
בית הקברות לספרים נשכחים נראה אפל ומפחיד בלילות. התקרה הגבוה בצורת הכיפה נראית כאילו היא מסתירה תחתיה סודות בלתי נראים, ואולי כך הדבר באמת.
את המעטפה מצאתי על השולחן שנשאר כאן עוד מימיו של איסאק מונופורט. ידעתי מי הוא השולח עוד לפני שנגעתי בה. המכתב אשר הוצאתי מתוכה לא היה ארוך, והיה כתוב בדיו המיוחד ששייך לעט המפואר של ויקטור הוגו. הכתב הצפוף של הסופר המהולל חוליאן קאראך חיבר את המילים האלו:

לפרמין,
ביקשת שאספיד אותה, זה כל מה שיש לי.

יש רק דבר אחד עצוב יותר מהמוות.
החיים.
ואיך שהם ממשיכים בלי לעצור, בלי לזכור.
כי גם כשכתמי הדם ישטפו, והדמעות יתייבשו, היא לא תשוב.
ורק הזיכרון ירדוף. והוא יהיה מייסר יותר מכל כאב שאפשר לחוות. וכשהוא ייגמר תשכח, והיא תיעלם לגמרי.
אבל אתה רוצה שהיא תישאר, ולכן הכאב לא ייפסק לעולם.
כי אם הדרך היחידה לזכור אותה היא לכאוב, אתה תכאב. תכאב עד שתיעלם.
כדי שכתמי הדם לא ישטפו, והדמעות לא יתייבשו.
כדי שהיא תישאר.
ואולי רק הצל שלה.
יפה כמוה, אך ריק מהבעה. כמו תמונה שלה בשעה שהייתה כואבת, בשעה שלא רצית להביט בה. ואתה תישיר אליה מבט ותמצא בה כלום.
וזה יכאב לה. ויכאיב לך עוד יותר. ובכל פעם שתזכור אותה תראה פתאום את החיזיון הזה; שלה, כואבת.
ולא משנה כמה זמן היית שבוי במילים כמו: "עומד להיגמר לי הזמן." או, "אני אוהבת אותך." עכשיו אתה שבוי עוד יותר. שבוי בעצבות שלא נגמרת, עצבות שאין לה מעצורים או הפסקות. כי לא משנה כמה קשה היה הכלא הקודם שלך, הוא לא משתווה בכלל לכלא של עכשיו.
עכשיו אתה מבין, יש בתי כלא גרועים מהמילים.
ואולי רק כלא אחד.
החיים.
ואיך שהם ממשיכים בלי לעצור, בלי לזכור.
אל תשכח אותה.

כשסיימתי לקרוא ידעתי שלברנרדה שלי אין כל קשר להספד הזה, אם אפשר לקרוא לו כך. הוא נכתב בשביל פנלופה, לפני שנים. חוליאן מעולם לא עזב את הכלוב שלו. יש בתי כלא גרועים מהמילים.
אבל הוא צודק. אסור לנו לשכוח. אסור לתת לדמעות להתייבש.
את הרעל גמעתי בלגימה אחת. היה לו טעם של חלב חמוץ ומשקה חריף גם יחד. יכולתי לדמיין את הצער שלי מתנדף ממני ועובר לאנשים שאהבו אותי. לילדי, לדניאל, אולי אפילו לחוליאן. הצער הזה לא היה נראה לי כמו צער נורא כל כך, לא משהו שהם לא יהיו מסוגלים לשאת. אבל הצער שלי עבר כבר את גבול הנסבל.
ואז חשבתי עליה. ראיתי אותה. זכרתי אותה במדויק. את תווי הפנים שלה, את אופן הדיבור שלה. היא הייתה ברנרדה של אולוהים אז, אבל נשארה עדיין ברנרדה שלי. רציתי לשאול אותה אם עכשיו גם אני אגיע לאלוהים אבל לא הצלחתי להוציא מגרוני קול. אולי בגלל הרעל. ברנרדה שלי חייכה והנהנה כאילו הבינה אותי. אני חושב שחייכתי אליה חזרה.
גססתי כששמתי לב שאני בוכה.
ואז עזבתי את גופי. וכשהבטתי בו מלמעלה הבחנתי בחיוך שעוד מרוח על פיו. חייכתי כשהבחנתי בדבר נוסף.
הדמעות על לחיי מעולם לא התייבשו.