למה?

הגופות שלהם... מונחות ככה, על משטח שיש. 

הם הקריבו אותם כדי להציל אותי. אותי. הזה שלא יעשה כלום ברגע האמת.

הסניץ מונח בידי. הם חשבו שאני יצליח. אבל הם רק האמינו.

כולם, מהאחרון עד לראשון, האלה שאני רואה שמתו. האלה שמונחים עכשיו, ללא חיים, בלי נשמה. אני יודע שלבסוף כולם ישכבו ככה ולא על משטח שיש. אם גם אני לא יעשה משהו.

החיוך של טונקס נעלם. השמחה בלופין, גם היא נמוגה.

יצאתי החוצה. חייכתי. מוות, חיים וסניץ. הכל מסתדר:

אני הולך למות.

שימו לב- אני מאוד רוצה להמשיך את הפאנפיק. אם אני אקבל מספיק תגובות- אמשיך.

		הפרק הבא