היפה והחיה האגדה האמיתית

אמא, היא מבקשת. ספרי לי סיפור.

אני מחליקה אל מיטתה ומתיישבת על שפתה. אני מלטפת את לחייה ומסיטה את שערותיה בעדינות. אני מחייכת אל התמימות שקורנת ממנה.

אני לא חושבת על הילדה האחרת שהייתה ישנה במיטה שלידי לילות טרופים ומבקשת ממני סיפורים ושירים. אני לא חושבת על השיער הזהוב או זנב הברווז שלה.

אני מסתכלת עליה באהבה. סיפור על מה, אני שואלת. הנסיכה הקטנה מנפחת את חזהה בגאווה ומרגישה ברת חשיבות. היפה והחיה, היא מבקשת. אני נאנחת ואוספת את רגליי לחיכי. אני מתנדנדת ונושפת כדי להעיף את הפוני שלי שלא מספיק ארוך כדי להיקלע לצמה. הנשיפה משמיעה צליל נמוך רושף וגורמת לחתול זקן צולע בעל שער מאפיר ופרצוף רגזני להציץ מהכוך שלו. הוא קופץ על המיטה והיא תופסת אותו ומלטפת אותו. הוא מתמסר לה.

היפה והחיה, אני ממלמלת. היא מהנהנת בשביעות רצון ונשענת על הקיר כשנורי מכורבל בזרועותיה. אני מתחילה.

פעם אחת לפני שנים רבות היה אבא. אבא חזק וגיבור שצד אוכל להביא למשפחתו ושר שירים בקול ערב. הוא אהב מאד את ילדיו ונסע למסעות ארוכים כדי לסחור בחפצים ולתכנן עסקים. הוא תמיד הביא איתו חזרה מתנה לשתי בנותיו. פעם אחת הוא היה עסוק ושכח לקנות להן מתנות. הוא היה עצוב כי רצה לפנק אותן. בדרך הביתה עבר ליד טירה שלה חצר גדולה שמוקפת בגדר. בחצר הייתה חממת ורדים יפהפיים בשלל צבעי הקשת, כולם מטופחים. הוא רצה לקחת כמה לבנותיו. הוא נכנס לחממה וקטף; אחד לבן לילדה הגדולה השברירית והחיוורת ואחד ורוד לתינוקת הקטנה מלאת שמחת החיים. הוא רצה לקטוף עוד אבל אז הגיעה החיה. היה לו שיער שיבה לבן ושפתיים דקיקות שכמעט ולא נראו. הוא צעק עליו. אסור לקטוף, הוא אמר. רק להסתכל. שניים מילדך ימותו ויקטפו מחייהם טרם עת, אחד על כל פרח שקטפת אתה ועצרת את גדילתו. האבא התחנן לרחמים. הוא סיפר על בנותיו ועל המתנות ששכח לקנות וביקש את סליחתו. החיה לא התרצה. הוא חזר הביתה אבל וחפוי ראש עם שני פרחים נבולים. הוא סיפר למשפחתו מה קרה.

תוך כדי הסיפור אני פורמת את הצמה שבשערותיי והן נופלות על כתפיי כמסגרת לפניי. היא מרותקת. תמשיכי, היא מבקשת.

האבא הלך לפיה הטובה לבקש שתפר את רוע הגזרה, אני ממשיכה. לפיה היה שיער אפור שזור בלבן, חלק מדי עד שנראה מזוייף.

כמו קסם? היא צוהלת. אני מהנהנת לאישור וממשיכה.

הפיה הטובה מסכימה לעזור. היא לא מצליחה לבטל אבל היא אומרת לאבא שבמקום ששתי בנותיו ימותו, הוא ימות ואחת מהן תלקח מחייה למען שירות רצונותיו של החיה. היא תיהיה המשרתת של החיה והוא יעשה איתה מה שירצה. האבא מסכים בלית ברירה. הוא מספר למשפחתו וביתו הגדולה מתנדבת להציל את אחותה הצעירה. הוא לוקח אותה ליער. הוא מלמד אותה לירות וליצור חץ וקשת והגנה עצמית. הוא מכשיר אותה לחיים בטירת החיה. יום אחד העונש משיג אותו והוא מת. הילדה מנסה למלא את תפקיד אביה. היא מנסה להביא אוכל לבית אבל לא מצליחה. היא הולכת מסע ארוך ומגיעה לטירה שם יש חיה שנותנת לה אוכל להביא למשפחתה בתנאי שתחזור לשם שוב.

ואז? היא שואלת. אני נאנקת ומשחזרת שוב את עברי.

ואז הילדה היפה גדלה וחוזרת לשם שוב ושוב. ופעם אחת הוא מספר לה על החוב של אביה ושהיא צריכה להישאר שם כמשרתת. כשהיא מנקה היא רואה פעם אחת ורד בתוך צנצנת שבתחתית עלי כותרת שנשרו. החיה מספר לה שכל עלה שנושר זה החיים שעוזבים אותו. הוא מספר שהוא לא באמת חיה אלא היה נסיך פעם אבל הוא קולל. הוא לא מספר מי היה זה שקילל אותו בעונש הנורא הזה.

היפה מתחספסת בבית ההוא. היא כבר אמיצה. היא לומדת להגן על עצמה מהזוועות שהיא רואה. הלילות שלה מלאים סיוטים. החיה מתאהב בה ודורש את אהבתה חזרה. היא מסרבת לו בגועל. הוא כועס והיא מספרת על אהבה שבדתה מליבה לבן האופים שכבש את ליבה. החיה מניח לה.

אמא, אני רואה את הקטנה נרעדת. זה לא סיפור אמיתי; נכון? אני צוחקת. מה פתאום. לפחות בשבילה זה רק סיפור אגדות בלהות.

יום אחד היא בורחת וחוזרת לבית שלה. היא פוגשת את אחותה שכבר גדלה לילדה מדהימה. היא מגלה שאולי ברחה אבל היא אף פעם לא תעזוב את המקום באמת. אחרי מעט זמן, מי שסיפרה לחיה כמושא אהבתה נעלם. היא מבינה שהחיה חטפה אותו כפתיון. היא מגלה שלמרות שסיפרה את זה לחיה רק כאמתלה היא באמת מאוהבת בנער בן האופים. היא חוזרת לטירה להציל אותו.

הוא מוחזק בחדר של הוורד. גם החיה שם. לוורד נשאר רק עלה אחד אחרון. החיה מתחנן שתנשק אותו ואז הוא יחזור להיות צעיר ויפה. היא מסרבת. הוא מאיים על אהובה. היא נכנעת ומסכימה. כשהוא מתקרב היא מנסה לדקור אותו בסכין נסתר אבל הוא מגלה את זה וחוטף אותו מידה. הוא מנסה להרוג אותה. הוא תוקע את הסכין בגוף הנערה שמולו אבל זאת לא היפה. זאת אחותה שבאה בעקבותיה כדי להציל אותה. היפה בוכה ומחבקת את גופת אחותה. היא משחררת את בן האופים. לחדר נכנסת הפיה הטובה. היפה צועקת. שיקרת, היא בוכה. אמרת שרק אחת מאיתנו... הצילי אותה! אחותך היא שנלקחה, היא משיבה בחיוך מרושע. כך זה היה צריך להיות תמיד.

החיה מדבר. הוא מספר שהקללה שהוטלה עליו קרתה בגלל שגדל בין כל אנשי השילטון הערמומים והתככנים. שהוא למד להיות כמוהם אבל היא הדרך שלו להשתפר. הפיה מציידת אותה בנשק ומסיתה אותה נגדו. היא אומרת שבגללו אחותה מתה ושתהרוג אותו. היא מסכימה ולוקחת את הנשק. ואז היא יורה בפיה. החיה צוחק.

היא לוקחת איתה את ורד החיים שלו ושורפת אותו. האש שלה מנצח את הורדים שלו. הוא מת. היא חופשיה. היא חוזרת הביתה עם בן האופים ומספרת מה קרה. היא אף פעם לא מתאוששת ממות אחותה האהובה. היא מתחתנת עם בן האופים. הסוף.

אני מבחינה שהיא ישנה. אולי היא נרדמה כבר בתחילת הסיפור ובכלל לא שמתי לב. אולי בעצם סיפרתי אותו בשבילי.

אני שומעת צעדים רועשים מאחוריי. זה פיטה, נשען על קיר הבית ומחייך ברגש חם, עדיין מסורבל ורועש מכדי להתלוות אליי לצייד ביער. הוא קולט אותי לחיבוק. זה היה סיפור יפיפה, הוא אומר. אני מנשקת אותו הרבה זמן עד שחסר למוח שלי חמצן. אני שואפת אותו.

את אוהבת אותי, הוא אומר. הוא כבר לא שואל אמיתי או דמיוני אבל אני עונה אמיתי.

למחרת אני מצרפת דף חדש לספר המתים שלנו, על הדף סיפור היפה והחיה.