forever I'm dreaming of home

ויתור זכויות לסוזן קולינס המדהימה, יוצרת משחקי הרעב, לכריסטיאן קריון, היוצר של הסרט "חג שמח" ממנו נלקח השיר (הסרט מומלץ בחום, אגב), ולפיליפ רומבי, המחבר של השיר.
קישור לשיר- https://m.youtube.com/watch?v=1rvyX9a01Rk

"I hear the mountain birds
The sound of rivers singing
A song I've often heard
It flows through me now
So clear and so loud

הכל נגמר. סנואו מת, קוין מתה. וגם רו, פיניק, פרים. קטניס חזרה למחוז 12 לפני מספר חודשים, אבל משהו היה חסר. המחוז היה שקט לחלוטין. בלי שירת הציפורים, בלי פכפוך הנחל שמעבר לגדר. כולם הושמדו בהפגזות, והרעש היחיד שקטניס שמעה היה הקול שלה ושל פיטה, רועם וחזק מבעד לדממה של המחוז.

I stand where I am
And forever I'm dreaming of home
I feel so alone, I'm dreaming of home

קטניס עמדה בכיכר המחוז הדוממת, והביטה סביב. במקום הזה הכל התחיל. במקום הזה קרעו אותה מהבית שלה. במקום הזה פגעו בגייל, שהיה משפחה בשבילה. במקום הזה הפגיזו את המחוז שלה. במקום הזה הרסו את הבית שלה ואת חייה, וכל מה שנותר לקטניס היה לעמוד שם ולדמיין את הבית שלה פעם. לפני שהכל קרה. לפני שכל מי שהכירה ואהבה עזב אותה לבד, משאיר אותה להתמודד עם החלומות על החיים מלפני המלחמה.

It's carried in the air
The breeze of early morning
I see the land so fair
My heart opens wide
There's sadness inside

קטניס התנשפה. באוויר המחוז נשאר שמץ של עשן מההפגזות, אבל בבוקר, מוקדם, האוויר עוד נשא איתו מעט מהקסם המיוחד של מחוז 12 של פעם, מהאוויר הטרי שהגיע מהיערות שהושמדו כמעט לחלוטין בהפגזות.
קטניס טיפסה על בימת הכיכר, והביטה סביבה. מהמקום שבו היא עמדה, קטניס ראתה את פאנם לכל אורכה. שטחי פאנם נראו כל כך נקיים ויפים, כאילו המלחמה לא פגעה בהם בכלל. אבל המלחמה בסופו של דבר פגעה בכולם. ליבה של קטניס התכווץ למחשבה זו. כל האושר והאהבה של האנשים נהפכו עכשיו לעצב.

I stand where I am
And forever I'm dreaming of home
I feel so alone, I'm dreaming of home

כולם נפגעו. כולם איבדו את יקיריהם ובתיהם, לא רק קטניס. המחשבה הזו חילחלה בה. אבל בסופו של דבר, כולם חזרו. הם חלמו על לחזור הביתה, והם בסופו של דבר חזרו הביתה. אז למה רק לקטניס קשה לקבל שהיא בבית? למה רק היא ממשיכה לחלום על הבית מלפני המלחמה, לא מוכנה להמשיך הלאה?

This is no foreign sky
I see no foreign light
But far away am I
From some peaceful land

זה הרי המחוז שלה, המחוז שהיא גדלה וחייה בו כל חייה. אלה השמיים שבהם נהגה לבהות כל פעם שהיה לה קשה, התאורה העמומה מפנסי הרחוב שקטניס כל כך אהבה. שום דבר לא היה לה זר. הכל היה מוכר ואהוב להחריד.
אבל בכל זאת, כלום לא היה מושלם. לא נשאר שום דבר בשום מקום. פאנם שהיא כל כך רצתה שתהיה, הארץ המושלמת, נראתה רחוקה כל כך ברגעים האלה.

I'm longing to stand
A hand in my hand
...forever I'm dreaming of home
I feel so alone, I'm dreaming of home"

השמיים הלכו והפכו בהירים יותר ויותר. קטניס עמדה על הבימה במשך זמן רב, אבל זה לא הפריע לה. זה המחוז שלה, הבימה שלה, ויש לה זכות לעמוד שם כמה שתרצה.
חמימות פתאומית אחזה בקטניס. המחוז שלה. הבימה שלה. זה הבית שלה, ואמנם היא לעולם לא תפסיק לחשוב על פאנם מלפני המלחמה, על הבית הישן שלה, אבל היא צריכה להתקדם. היא לא לבד. פיטה פה, והוא איתה.
קטניס הביטה על רחבי פאנם עוד פעם אחת. בהחלטה פתאומית היא קירבה שלוש אצבעות לפיה וכיוונה אותן לרחבי הארץ. ברכת שלום מקובלת.
בסופו של דבר, פאנם תשתקם. אנשים יפתחו קשרים, יקימו משפחות. אף אחד לא יהיה לבד יותר. והגיע הזמן של קטניס להתחיל לבנות את הבית שהיא לא מפסיקה לחלום עליו.