סבר מאוס-פיקצר

,Rei Kiri הבטאית החדשה שלי,תודה על עבודתך המדהימה[=

זה היה היום הנוראי בחייו של סוורוס סנייפ; יום שלא עזב אותו מעולם. האם כבר אז הרגיש? כבר אז ידע? האמת,שכן,הוא הרגיש את זה.

אבל הוא לא היה מוכן למה שעמד להתרחש.

אני בסדר,חשב סוורוס,אני הולך להיות בסדר. למה שאני לא אהיה בסדר? תקף את עצמו, זאת הולכת להיות הבגרות הכי קלה שאני עומד לעשות השנה; וזאת גם האחרונה...

אבל בכל זאת הוא הרגיש לא מוכן. בעצם, פחות לא מוכן , אלא יותר תחושה עמוקה בפנים שמשהו הולך להיות לא בסדר, משהו רע יקרה וישתבש היום, משהו שישנה את חייו לנצח.

אולי לילי צודקת ואני צריך להתחיל להיות איתה יותר בחוץ, חשב. האדים של חדר השיקויים באמת משבשים את הפעילות המוחית שלי.

הוא הביט בה וראה אותה מתלתלת את שיערה עם האצבע, סימן ברור לכך שהיא מתוחה, ראה את עיניה הירוקות בוהות בחלל האוויר, והבין שהיא חוזרת במוחה על כל החומר.

הוא הכיר אותה יותר טוב משהכיר את עצמו.

הוא המשיך לבהות בה עד שהיא התעוררה פתאום וראתה שהוא מסתכל עליה. היא חייכה אליו חיוך מתוח והניפה לו אגודל למזל. הוא חייך בחזרה,והיא חזרה לתלתל את שיערה האדמוני.

פרופסור פליטיק קרא לשכבה שלהם להיכנס לאולם.

"בהצלחה, סבר מאוס!" קרא פיטר בקולו העכברי, מה שגרם לשאגות צחוק של האידיוטים האלה, בלק ופוטר. כמובן שרמוס הביט בהם במבט רציני ולא צחק.

לילי הזעיפה לעברם פנים וקרצה לעבר סוורוס.

הוא נשם נשימה עמוקה,והתחיל להרגיש טוב יותר. עזוב את הטיפשים האלה בשקט, חשב. תזכור מה לילי אמרה-אל תתעסק איתם, הם לא שווים את זה. הוא נכנס לאולם הגדול.

ארבעת שולחנות הבתים הוצאו ובמקומם הוצבו שולחנות יחיד רבים שפנו כולם בכיוון שולחן המורים שבקצה האולם, שם עמד פרופסור פליטיק הזעיר בפניו אליהם. כשכולם התיישבו במקום והשתרר שקט, הוא אמר, "אפשר להתחיל," בקולו הזערורי והפך בהינף שרביט את שעון החול הענק שניצב לידו על השולחן, שעליו היו מונחים גם עטי-נוצה, קסתות דיו וגיליונות קלף עודפים.

אור שמש חזק זרח מבעד החלונות הגבוהים על הראשים הרכונים מעל גיליון המבחן שבהקו באור החזק בצבעים בהירים, אבל סוורוס לא התייחס לזה, אלא לכיתוב על המבחן: "בחינת בגרות בהתגוננות נגד כוחות האופל."

אתה מסוגל, עודד את עצמו ורכן מעל הבחינה, שיערו מבריש את השולחן ואפו נצמד אל הגיליון. הקול היחיד שנשמע בזמן הבחינה הארוכה היה רחש עטי הנוצה הכותבים ורשרוש מזדמן בכל פעם שמישהו סידר את גיליון הקלף שלו.

לא היה ספק בליבו של סוורוס שאף אחד מהאנשים בחדר הזה מעולם לא היה שקט כל כך.

הוא המשיך את הבחינה, מעודד מהבזקי הזיכרון שעלו בו בכל פעם שהבחין בשאלה עליה התכונן ביחד עם לילי ערב קודם לכן מתחת לעץ הגדול על יד האגם ("סו,אתה המושיע שלי,תודה.") או בספרייה, תחת עינה הפקוחה של הספרנית המרושעת.

הוא סיים את הבחינה, מתח מעט את זרועותיו והביט בכתוב. אם הוא לא טעה טעות חמורה, הרגע הוא הוציא קס"ם בבחינה.

"להניח עטים בבקשה!" שמע את פרופסור פליטיק מצייץ. "גם אתה,סטבינס! אנא הישארו לשבת עד שאאסוף מכולם את הדפים. אציו!"  

יותר ממאה גיליונות קלף ריחפו באוויר, כולל גיליונו המושלם של סוורוס, גיליונו המועתק כמעט בוודאות של פיטר פטיגרו, את גיליונו המסודר של רמוס, גיליונו המוכתם של סיריוס ואפילו גיליונה המוקפד של לילי, בו סלסולי הg  הקטנים שתמיד עשתה, אותם זיהה בחטף בעת שעפו על ידו, טסו אל זרועותיו המושטות של הפרופסור פליטיק והפילו אותו על הרצפה.

כמה תלמידים, ביניהם הטיפש הזה פוטר, צחקו למרות שסוורוס לא ראה מה מצחיק. טימותי לנדאו ואמיל פרסקי מהפלפאף מיהרו לקום ממקומם, כמו תמיד אצל תלמידי הפלפאף טובי הלב, תפסו את מרפקיו של הפרופסור פליטיק ועזרו לו לקום בחזרה על רגליו.

"תודה...תודה," התנשף הפרופסור פליטיק. "ובכן,כולם חופשיים ללכת!"

סוורוס קם ממקומו והתחיל לנוע בין השולחנות אל עבר אולם הכניסה, שקוע בשאלון המבחן שלו, בלי ממש להבחין לאן הוא הולך.

"אהבת את שאלה מספר עשר, ירחוני?" שמע את בלק שואל את רמוס, היחיד מכל החבורה שלהם שסנייפ לא תיעב ממש, מלפניו.

"מתתי עליה," הוא שמע את רמוס משיב בחיבה. "'תן חמישה סימנים מזהים של זאב-אדם'. שאלה מצוינת."

סוורוס נרעד והתחיל ללכת לאט יותר מהם, כדי להתרחק, לא לפני ששמע את רמוס עונה לאחר זמן מה "אחת: הוא יושב בכיסא שלי. שתיים: הוא לבוש בבגדים שלי. שלוש: שמו..." לפני שהפרידו ביניהם בנות מצחקקות מהשנה השלישית.

הוא נשם לרווחה והמשיך ללכת, מתעלם מהשיחה של הקונדסאים ומתרכז בשאלות הבחינה. לזוועתו, הוא גילה ששכח להוסיף משהו על צורת החוטם של האדם זאב, וקיווה מאוד שזה לא יהרוס לו את הקס"ם שקיווה לקבל, כי אם יגלה עוד טעות הציון המושלם שלו ייהרס.

הוא המשיך לכיוון לא מוגדר, ראשו טמון בדף, בלי להיות מודע לכך שהמשיך לעקוב מרחוק אחרי הקונדסאים וכשלא חשב על הבחינה, הציץ בשעונו. הוא ולילי קבעו להיפגש ליד הבקתה של האגריד כדי ללכת ביחד להוגסמיד ("בלי רשות, לילי? לא חשבתי שאת כזאת ילדה רעה." ההקנטה עלתה לו בדחיפה קלה ובצחוק מתגלגל) כדי לשתות משהו לכבוד הבחינת בגרות האחרונה שלהם, חוץ מכמובן היסטוריית הקסם, ציון שלא באמת שינה למישהו מבין שניהם.

הוא התיישב על הדשא בצללים הכבדים של גוש שיחים גדול. הוא עוד היה שקוע בטופס המבחן כששמע את פוטר אומר, "תראו מי פה..."

שיט, חשב. הקונדסאים הארורים האלה.

סוורוס, שידע שבין אם הם הבחינו בו ובין אם לא הוא לא רצה להיות שם יותר, כי אפילו אם לא הבחינו בו, הם עומדים להבחין בו. הוא מיהר לעמוד ולדחוף את טופס הבחינה לתיק תוך שהוא פונה לחצות את הדשא.

"הכל בסדר,סבר-מאוס?" קרא פוטר מאחוריו.

הוא הגיב במהירות שהפתיעה אפילו אותו, תוך שהוא שוכח שוב את כל אזהרותיה של לילי בעניין התעסקות עם ג'יימס והחבורה שלו ואת כל השיחות הארוכות והמרירות שניהלו עליהם. הוא זרק את תיקו, הכניס את ידו לגלימה, שלף משם את שרביטו והניף אותו באוויר.

אבל פוטר כבר הספיק לצעוק, "אקספליארמוס!" ושרביטו עף ונחת בחבטה קלה על הדשא שמאחוריו.

הוא בלי שרביט, מול פוטר ובלק, כשפיטר מעודד מאחורה ורמוס שותק. זה לא הולך להיגמר טוב.

בלק פלט נביחת צחוק.

סוורוס קפץ אל עבר שרביטו בניסיון להשיג כוחות שווים עד כמה שניתן מולם, אבל בלק אמר, "אימפדימנטה," בקול משועמם והוא הועף על הרצפה.

אוי לא, חשב בבעתה, תוך כדי התנשפות, כשראה את התלמידים מתחילים להתקרב. זה הולך להיות עוד אחד מהרגעים המביכים שניסה למחוק מזיכרונו. הוא ראה אותם משועשעים ואדישים בו זמנית, חלקם היו קצת מפוחדים. אבל איש לא הולך לעזור לו, הוא ידע, מקילל אותם בליבו.

למה אתם מעודדים אותו, למה אתם לא עוזרים לי? חשב בייאוש.

"איך הלך לך המבחן מאוסי?" שאל פוטר ובקולו נימת שעשוע.

תיחנק, חשב סוורוס ממקומו הקפוא, מביט בו מלמטה באיבה.

"הסתכלתי עליו, האף שלו ממש נגע בקלף," הוא שמע את בלק אומר והתכווץ בגלל הטון המרושע של קולו. ברגעים כאלה הוא תהה איך הוא לא בסלית'רין. "זה בטח מלא כתמי שומן, הם לא יצליחו לפענח אף מילה."

כמה מהאנשים צחקו וסוורוס ניסה לזוז, בלי הצלחה.

"אתה-חכה!" הוא שמע את עצמו מתנשף, ונעץ בפוטר עוד מבט של תיעוב טהור. "אתה-חכה חכה..."

"חכה למה?" ענה בלק במקומו, אותו כלב מטונף, עבד של פוטר. "מה אתה מתכוון לעשות סבר מאוס, לקנח עלינו את האף שלך?"

סוורוס התחיל לקלל בשקט, תוך שילוב של גידופים ולחשי קללה, אבל שרביטו היה רחוק והוא לא היה יכול לעשות שום דבר.

"שטוף את הפה המלוכלך שלך," אמר פוטר בקרירות מתנשאת. "התקרצף!"

בועות סבון ורודות נפלטו מפיו של סוורוס, מה שכיסה את שפתיו ולכלך את בגדיו. הוא חש תחושת מחנק ועמד להקיא כששמע את הקול היפה ביותר בעולם.

"עזבו אותו!" קראה לילי שהתקרבה למקום בעקבות המהומה, עיניי השקד שלה יורות גיצים ירוקים. מסתבר שהיא ישבה כל הזמן על שפת האגם עם חברותיה. אם רק היה רואה אותה והולך אליה קודם...

"הכל בסדר, אוונס?" שאל פוטר המטונף הזה וניפח את חזהו, משווה לקולו עומק ובגרות שהיו חסרים לו בחייו האמיתיים.

"תעזבו אותו!" חזרה לילי והביטה בפוטר בתיעוב מוחלט, כמו שפוטר וסוורוס הביטו זה בזה, מה ששימח את סוורוס מאוד. "מה הוא עשה לכם?" דרשה לדעת.

אוי לילי שלי, חשב סוורוס ממקומו, את לא מבינה שהם נטפלים בלי שום סיבה?

"טוב," אמר פוטר בקולו החדש והשקול כביכול, נראה כשוקל את תגובתו. "האמת,הבעיה היא בעיקר בעצם קיומו, אם את יורדת לסוף דעתי..."

רבים מהצופים צחקו וסוורוס כבר רצה למות מרוב בושה ורחמים.

אבל לילי לא צחקה.

לילי לא צחקה! שאג קול בתוכו באושר.

"אתה חושב שזה משעשע," היא אמרה,ובקולה נימה צוננת "אבל אתה סתם חתיכת אפס יהיר ומתעלל. פוטר-עזוב אותו."

"אני אעזוב אותו אם תתחילי לצאת איתי, אוונס," אמר פוטר מיד וסוורוס התעצבן. עזוב כבר את לילי, היא שלי ולעולם לא תהיה שלך! רצה לצעוק, אבל שתק.

הוא גילה פתאום שהקללה נחלשת. נו, כמובן - פוטר, אחד הקוסמים הדפוקים ביותר בהוגוורטס כולה. הוא מיהר לזחול אל עבר השרביט שלו, יורק בועות סבון ומסמן בלי קול ללילי להמשיך לדבר.

היא השיבה משהו שהוא לא שמע, אבל כנראה היה לא בצורה בוטה ולא משתמעת לשתי פנים, כי בלק אמר, "חבל מאוד, קרניים," ולצערו של סוורוס, פנה לעברו והסב את כולם אליו.

אבל הוא היה זריז ותפס את שרביטו, מכיוון אותו ישר אל פוטר.

בול פגיעה! שמח כשחתך עמוק הופיע על לחיו של פוטר והשאירה לו סימנים של דם; אבל השמחה הייתה מוקדמת מדי, כי באותו רגע קרה מקרה ההשפלה המביש ביותר שעבר עליו בהוגוורטס עד אז - הפוטר המתועב, החלקלק והשחצן הזה, השתמש בלוי קורפוס (הקללה שלו! של סוורוס סנייפ! שהוא המציא!) והפך אותו באוויר, כך שכל העומדים מסביב, כולל לילי אוואנס, ראו את רגליו ואת תחתוניו.

כולם צחקו, הוא ראה את כולם צוחקים, מתלמידי הפלפאף "טובי לב" אל רייבנקלו, שבדרך כלל היו לצידו. אפילו כמה תלמידי סלית'רין גיחכו, כי גם שם לא היה אהוד במיוחד, וכמובן שבלק, פוטר ופיטר פטיגרו שאגו מרוב צחוק והוא ראה את רמוס אפילו מחייך לחלקיק שנייה.

אבל הכי פגע בו, זה שלילי חייכה.

לא חייכה, יותר רטטה ברצון אילם לצחוק. הוא הכיר אותה, הוא ידע שהיא רוצה לצחוק.

הוא היה כל כך בהלם מזה,שכשנחת על הקרקע היה כמו של בובת סמרטוטים ישנה, אבל הוא מיהר לקום, עם שרביטו בידו ותכנן איזו קללה כבר יטיל על פוטר בגלל הסיוט שהעביר אותו עכשיו, כשגילה שהוא נופל אחורה בעקבות קללת "לוקומוטור מורטיס" מוצלחת של סיריוס.

באותו רגע, לילי התנפלה על פוטר ובלק וצרחה עליהם, תוך כדי איומים על חייהם, שישחררו אותו כבר;

אבל סוורוס כבר הבין שהיא עושה את זה כדי לפצות על כך שרצתה לצחוק; והם באמת עשו זאת, תוך כדי אמירה "יש לך מזל שאוונאס הייתה פה, סבר מאוס-"

"אני לא צריך עזרה מבוצדמים קטנים ומסריחים כמוה," הוא שמע את עצמו אומר.

והאמירה המטופשת הזאת, המילה הקטנה והבוגדנית הזאת שהחליקה מבין שפתיו, הרסה הכל.

רק אחר כך, כשצפה בזיכרון שוב ושוב כמו מזוכיסט, ראה מה קרה אחרי שלילי הלכה, אבל את המשפט שאמרה אחרי מה שהוא אמר הוא מעולם לא שכח.

"בסדר," היא אמרה בקרירות. "בעתיד לא אטריח את עצמי בשבילך ובמקומך הייתי מכבסת את התחתונים שלי, סבר-מאוס."                         

כמובן שלילי לא הגיעה אל הבקתה של האגריד באותם צהריים.