His life

היא הייתה קטנה ממנו בשנה. ילדה קטנה ושובבה עם שיער קצר וורוד ואף קטן. לא יפה במיוחד ולא מכוערת. רגילה, ממוצעת ודי קרציה.

זאת הייתה נימפדורה טונקס בשביל רמוס לופין. לפחות כשהם היו ילדים.

כשהם גדול קצת, היא נדלקה עליו. לא באופן מטורף, רק קצת. וזה בכלל לא התאים לו.

הוא תמיד היה מסוגר, מופנם. אפילו לקונדסאים הוא לא סיפר מה הוא באמת חושב. ילד עם שיער חום, עור חיוור ומבט לא ברור בעיניים.

זה היה רמוס לופין, לפחות מאז שהוןא זוכר את עצמו.

שניהם נשלחו למסלול לימודי הילאות. הם עבדו ביחד- לופין וטונקס- כולם ידעו שהם הזוג המנצח. וכל הזמן הזה טונקס ניסתה להתקרב אליו, והוא הדף אותה.

ואז, בשנה השלישית שלהם בהתמחות בהילאות, הוא עזב. עזב את העבודה, עזב את הארץ. הוא רק רצה ללכת. טונקס לא הבינה למה. גם הוא לא ידע למה.

זה היה שנתיים לפני שלילי וג'יימס נהרגוץ

שנתיים הוא הסתובב בעולם, חיפש דרך לנקום בגרייבק, האיש שהרס את חייו. טונקס ניסתה למצוא אותו, והוא לא נתן לה.

ואז וולדמורט מת. ולילי, וג'יימס, חבריו האהובים.

הוא חזר לארץ לאחר 12 שנה, לבקשתו של דמבלדור. הוא חזר להוגוורטס, ללמד.

והוא פגש, כמובן, את טונקס.

היא התבגרה קצת וגדלה. האף שלה קצת התארך והציצים צמחו, אבל היא נראתה כמעט אותו דבר. השיער הוורוד מסטיק עדיין זרח והעיניים קפצצו בהתרגשות.

היא נפלה עליו. "התגעגעתי אליך," לחשה בדמעות, והוא נותר קפוא ומרוחק- לא יודע מה להרגיש כלפיה. בטח לא אהבה.

עם השנים, הם התקרבו. קצת. בעיקר טונקס.

ואחרי שסיריוס מת, טונקס החליטה שהיא רוצה להתחתן איתו.

שנתיים היא שכנעה אותו. שנתיים.

ואז הוא עשה את הטעות המטופשת הזאת. הוא התחתן איתה.

ועכשיו, כשהיא בהיריון והוא מיילל כמו פצוע בחוץ, הוא מבין שעשה את טעות חיו.

הוא מעולם לא אהב אותה.