dinawoman

התחלתי לכתוב ספר ואני צריכה חוות דעת על מה שכבר כתבתי. 
הכל אני המצאתי ללא מקור או ספר מסויים.
זאת רק הפתיחה, ככה שהפרק הראשון כבר 15 שנה אחרי זה:

פרולוג

דלת האחוזה נפתחה בקול רועש. גבר צעיר נכנס לסלון החם והמואר.

"ריאן?" נשמע קול רך של אישה, "זה אתה?". הגבר לא ענה. הוא רק צעד פנימה והניח את התיק שלו על השולחן שעמד באמצע החדר.

לפתע משרתת הופיעה לצידו של ריאן.

"ברוך שובך, אדוני. מהו רצונך?" אמרה המשרתת. ריאן הופתע. הוא לא ציפה לראות אותה. לפני שנסע, היה וינסנט הזקן משרת אותו. למרות שאף פעם לא זכר את שמו, ריאן נקשר מאוד למשרת הזקן.

"שום דבר. תודה, אה..." אמר ריאן והבין שאינו יודע את שמה של המשרתת החדשה.

"מיוריאל" אמר אותו קול נעים שקרא קודם בשמו של ריאן, "השם שלה זה מיוריאל. היא תעבוד אצלנו במקום וינסנט".

ריאן סובב את ראשו וחייך. אשתו נינה עמדה שם.

"אם זהו רצונך, אז בסדר. מיוריאל, ברוכה הבאה לאחוזה!" אמר ריאן וחיבק את נינה.

מיוריאל הנהנה כאות תודה לברכת אדונה החדש.

נינה חייכה.

"אני חושבת שלא הבנת אותי נכון, ריאן" היא אמרה, "מיוריאל עובדת פה מאז היום שהבת שלנו נולדה. אתה הוא שצריך לברך אותו על בואו הביתה".

ריאן הופתע. הוא לגמרי שכח שהשאיר את אישה בהריון כשנסע, ושהיא הייתה אמורה ללדת יום או יומיים אחרי יום עזיבתו. מדי פעם הוא הרגיש רגשות אשמה אך הוא ידע כי הייתה לו סיבה חשובה, ולכן לא היה יכול לדחות את נסיעתו.

"אז... איפה היא?" הוא אמר בסקרנות.

נינה סימנה לו לבוא אחריו. היא הובילה אותו במסדרונות הבית המפותלים והרחבים. ריאן הספיק לשכוח לאן מוביל כל מסדרון. הוא החל לחשוב שרק טיפש יכול לשכוח את הדרך לחדר מסוים בביתו.

הדרך המשיכה להתפתל. מדי פעם הם חלפו על פני דיוקנים של אבות אבותיו של ריאן, שהורישו את האחוזה לבן הבכור בכל דור, עוד מהתקופה שהבית נבנה. חלק מהתמונות כאילו הביטו בריאן עד שלא נעלמו מעיניו, בדיוק כמו בסרטי הבלשים הקלאסיים.

צמרמורת עברה בגופו.

"אנחנו קרובים" אמרה נינה.

אך הדרך נראתה לריאן כמו נצח. הוא זכר שבילדותו, היה מגיע לחדרו בשניות ספורות.

נינה עצרה ליד דלת עץ גדולה.

"תגידי נינה, איפה אנחנו בדיוק?" שאל ריאן. הוא כבר לא יכל לסבול את חוסר הידע ששרר בתוכו.

נינה הביטה בו המומה. היא לא האמינה שבעלה שכח עד כדי כך את חייו הקודמים, שחי לפני שהתחיל לנסוע לשליחויות מטעם עבודתו.

"קומה 2, חדר ילדים הגדולים" אמרה נינה בעצב, "אנחנו בדיוק מעל המקום שבו עמדנו לפני 10 דקות". ריאן הופתע.

"אז למה לא עלינו במדרגות הראשיות?" הוא שאל. נינה לא הספיקה לענות, כשבכי של תינוק מלאה את הבית. הזוג נכנס לחדר.

מיוריאל כבר עמדה שם וטיפלה בתינוקת הקטנה. היא הייתה דומה לאמה כשתי טיפות מים. שתיהן היו הנשים הכי יפות שריאן פגש מעולם.

מיוריאל הזאת באמת יעילה, חשב ריאן.

הוא התקדם לעבר הילדה הקטנה שהרימה את מבטה בכדי לראות את הזר שהתקרב אליה.

ריאן הושיט את ידיו במטרה להחזיק אותה על ידיו, אך היא החלה לבכות וניסתה לנשוך את אצבעות אביה.

מגיע לך ריאן, אמרה נינה בליבה, אתה נטשת אותנו ועכשיו היא נוקמת בך. אולי אתה לא מודע לכך, אבל היא לא תשכח את החודשים שהיא גדלה ללא אביה לעולם.

היא לא יכלה לומר לריאן מילים אלו. הי פחדה לגלות שיום אחד היא תהיה לבד עם בתה, ברחוב, ללא אבא שיגן עליהן.

"למה היא כל כך אלימה?" אמר ריאן בתוקפנות. לא היה ספק שהוא התרגז. נינה נאנחה. היא הרימה את התינוקת ולחשה משהו באוזנה הזעירה. חיוך הופיעה על פני שתיהן. ריאן לא האמין שנינה הצליחה לשנות משהו בתינוקת בעזרת כמה לחישות מטופשות, אך הוא החליט לנסות.

התינוקת פתחה את עיניה יותר ויותר ככל שהתקרבה אל ריאן. היא הביטה הישר אל תוך עיניו. לפתע הוא הרגיש חמימות בכל גופו ורוגע. זאת הייתה אותה ההרגשה שהוא הרגיש כאשר פגש את נינה בפעם הראשונה. שם, הוא ידע שנינה היא האישה המושלמת בשבילו.

התינוקת נתפסה בחולצתו.

"היי..." אמר לה ריאן. הילדה רק חייכה. היא נאחזה עוד יותר חזק בריאן כאילו מפחדת שהוא יעזוב אותה. גם נינה הרגישה כך. היא לא סמכה על ריאן בכלל, כשזה נגע בנושא של ילדים. היא מיהרה לקחת אותה ממנו.

"אבל רק עכשיו לקחתי אותה!" אמר ריאן הנעלב.

"היא לא צעצוע ריאן, אלא בן אדם. ודרך אגב, אם לא ידעת, בני אדם צריכים לישון!" אמרה נינה. היא מסרה את התינוקת למיוריאל וביקשה ממנה להשכיב את הילדה לישון. היא פנתה לעבר היציאה אך ריאן עצר אותה.

"חכי שנייה, נינה. רק עוד דבר אחד, איך קוראים לה?" שאל ריאן. הוא הבין שעד עכשיו, נינה לא קראה לתינוקת בשום שם חוץ מ- "בתי", "בן אדם" ו"היא".

"אני עדיין לא יודעת... אולי אתה תמצא רעיון כלשהו..." היא אמרה והלכה אל חדרה.

***

אור שמש נעים הציף את חדר השינה של נינה, משבר על בואו של יום חדש. השעה היתה מוקדמת מזו שנינה היתה מתעוררת בה, אך היא קמה ממיטתה כשהיא נראית כאילו היו לה סיוטים. היא נכנסה לחדר האמבטיה כדי לסדר את שיערה כשלפתע שמה לב למכשיר גילוח שהיה מונח ליד הכיור. זה המכשיר שהיא נתנה לריאן ליום הולדתו לפי כשנתיים. מכשיר באיכות מעולה, המצופה בעיטורי כסף וזהב.

"מה זה עושה פה?" שאלה נינה את עצמה. נשמעו דפיקות בדלת ומיוריאל נכנסה.

"אוה, מיוריאל, זאת את..." אמרה נינה ונאנחה, "איך התינוקת?".

"ישנה כמו תינוק, גברת נינה" אמרה מיוריאל ושתיהן גיחכו, "ומה איתך, גברת נינה? את נראית נורא. עבר עלייך לילה קשה?". נינה נזכרה בחלום הבלהות שחלמה בלילה ואז לפתע הבחינה שהמשרתת הזקנה החזיקה בגדים נקיים. בין הבגדים המקופלים היו חולצות ומכנסיים של גברים.

"כן... חלמתי חלום זוועתי..." היא אמרה והחליטה לשכוח מהחלום, "חלמתי שריאן הופיע פתאום והוא החזיק את התינוקת. ואז לקחתי אותה ממנו והוא התרגז. לבסוף הלכתי לחדר שלי ונעלתי את הדלת".

מיוריאל הביטה בה כאילו היא משוגעת. זה לא היה מבט שנינה היתה רגילה אליו. במיוחד לא ממשרתים.

"את בטוחה שאת בסדר, גברת נינה?" שאלה מיוריאל ונינה הנהנה בחוסר ביטחון, "אם את אומרת, גברת נינה. אני חושבת שעליך להירגע ולנוח היום, איני חושבת שאת תרצי לראות את מר ריאן היום". היא הניחה חלק מהבגדים על מיטתה של נינה ויצאה מהחדר.

נינה נשארה עומדת, המומה.

אז הוא פה? זה לא היה חלום? היא חשבה, זה לא קורה לי! רק לא זה!

היא אספה את שיערה והחלה להתארגן לקראת ארוחת הבוקר.

כשנינה נכנסה לחדר האוכל ריאן כבר היה שם, כשהתינוקת לידו.

"בוקר טוב, נינה" הוא אמר וחייך. היא החזירה לו חיוך מזויף. היא כל כך רצתה לסלק אותו מהבית, לגרש אותו מהעיר או לסדר לו עבודה בארץ אחרת, רק בשביל שיעלם. אך במקום לפעול, הפחד עטף אותה. בכל פעם שניסתה לתאר את רגשותיה, המילים לא יצאו לה מהפה. מול עיניה הופיעה תמונה בה קבר של תינוקת ועליו בוכה אישה מטונפת עם בגדים מרופטים. רק טיפש לא היה מבין שהאישה היתה אמורה להיות נינה והילדה בקבר היא בתה. ואחרי שהתמונה היתה נעלמת, קול הצחוק הנוראי של ריאן היה מצלצל באוזניה.

הוריה של נינה הזהירו אותה מלהתחתן עם ריאן. אך היא לא הקשיבה להם והלכה בעקבות הכסף הרב והמראה החיצוני של ריאן. היא היתה עיוורת לפנימיות הנוראית והזוועתית שהיתה בתוכו. מהחלטה טיפשית זו היא רק הפסידה. הוריה החליטו לנתק כל קשר איתה ולא לבוא לחתונתה, היא חיה בודדה באחוזה בזמן שריאן היה נוסע ואפילו הולדת התינוקת לא הועילה במיוחד. כתוצאה מהלידה, הפחד רק הוסיף והציק לנינה עם כל יום שעבר.

"אני מקווה שאת מוכנה והמזוודות שלך ארוזות" אמר ריאן כשנינה התיישבה מולו, ליד השולחן הגדול. היא לא הבינה במה מדובר.

"על מה אתה מדבר?" היא שאלה, "איזה מזוודות? אני לא נוסעת לשום מקום היום. במיוחד לא עם התינוקת שלי".

"את נוסעת" קבע ריאן, "ועוד יותר טוב, אנחנו נוסעים כולנו ביחד. אני, את, מיוריאל והתינוקת". נינה נעצה בו מבט כועס. היא לא אהבה נסיעות ובמיוחד לא טיסות.

"אני לא נוסעת" היא אמרה, "וגם התינוקת לא". היא לקחה וכיסתה את בתה בשמיכה.

ריאן חייך בחיוך זדוני.

"את כן נוסעת. ניפגש בעוד רבע שעה ליד הדלת. אני לא רוצה לאחר לעלייה למטוס" הוא אמר וקם מהשולחן.

נינה עקבה אחריו בעיניה עד שנעלם מעבר לדלת. התינוקת החלה לבכות.

"שש..." לחשה לה נינה, "גם את מרגישה שמשהו רע עומד לקרות מהטיסה הזאת, נכון?".

***

המטוס היה מלא באנשים ודיילות. מכל עבר נשמעו לחשושים של ילדים קטנים ששאלו את הוריהם מתי כבר ינחתו.

גם נינה שאלה את ריאן שאלה זו לא פעם ולא פעמיים. הם היו אמורים לנחות אחרי שעתיים וחצי של טיסה אך משום מה, עברו שלוש שעות מזמן ההמראה .

"זהו, נמאס לי. ריאן, לך לתא הטייס ותברר למה אנחנו לא נוחתים!" היא אמרה בעצבנות. ריאן נאנח.

"אמרתי לך כבר. יש הרבה עננים ולכן אנחנו טסים לאט, כדי לא להתנגש במטוס אחר!" אמר ריאן בניסיון נוסף לשכנע אותה שהוא דובר אמת. אך גם נינה וגם התינוקת הרגישו שהוא משקר.

התינוקת החלה לבכות. נינה בדקה וקבעה שהיא צריכה להחליף חיתול.

"הפעם אני אלך... תשארי פה. אני כבר חוזר" הוא אמר ולקח את הילדה הבוכה לעבר שירותי המטוס.

התינוקת רק בכתה חזק יותר.

כשהם נכנסו לתא השירותים, ריאן הוציא מוצץ מכיסו ודחף לפה של התינוקת.

"הכל נגמר כאן ילדה. אין לי הרבה זמן. כפי שאת יודעת, אמא שלך חושדת בי מהיום שבו התחתנה איתי. אבל היא תתחרט על שנולדת כי הלב שלה עומד להישבר" הוא אמר בכעס, "אבל את יודעת מה? לפחות נעניק לך שם".

הוא הוציא מדבקה וכתב עליה משהו כשלפתע נשמעה אזעקה בכל רחבי המטוס.

"על כל הנוסעים להישאר במקומם ולשים על עצמם את חליפות המגן! אני חוזרת, להישאר רגועים!" נשמע קולה של הדיילת הראשית של המטוס. אבל כל הנוסעים ידעו שהמטוס מתרסק. נינה קמה מיד מהכיסא ורצה אל השירותים עליהם נכנס ריאן, אך הוא לא היה שם. התינוקת שכבה על הרצפה ליד האסלה והמשיכה לבכות.

"הנה את! תודה לאל שאת בסדר!" היא נאנחה בהקלה. האם חיבקה את בתה כאילו זו היא הפעם האחרונה בה הן יראו אחת את השנייה. נינה הביטה בעיני ביתה כשלפתע הכל נצבע בשחור.

המטוס התרסק.

המוני ניידות משטרה, כבאים ואמבולנסים הגיעו למקום ההתרסקות. לכולם היה ברור שכמעט ולא נשארו אנשים פצועים שהיה עוד אפשר לרפא, ובטח שלא בני אדם שלא נפגעו בכלל. למזלה של מיוריאל, היא הייתה בין הראשונים שהוציאו מהריסות המטוס הבוערות והעבירו לאמבולנס.

"אדוני! בבקשה תקשיב לי!" היא אמרה לכבאי שהוציא אותה מבין הכיסאות השבורים של המטוס, "בבקשה תבדוק אם יש ניצולים בתא השירותים! בבקשה!". הכבאי הסכים.

הוא נכנס בין הדלתות השבורות ושפך מים על הרצפה הבוערת. גופה של אישה יפיפייה שכבה שם כשבידיה תינוקת. הכבאי הוציא את הגופות והעביר אותן לידי הרופאים שקבעו שהאישה מתה. את התינוקת אפילו לא בדקו.

מיוריאל החלה לבכות כאשר ראתה את גופתה של נינה נלקחת אל האמבולנס שבו הוסעו הגופות, אך על התינוקת היא לא וויתרה. היא שכנעה את הרופאים שהיא תקבור אותה בעצמה בדרך לבית החולים. כשגופת התינוקת הועברה למיוריאל אפילו הכבאי שחילץ אותה לא יכל לעצור את הבכי.

"תינוקת שלי! מסכנה שלי! גברת נינה! למה דווקא אתן?" היא צעקה אל השמיים כאילו מנסה לדבר עם הנשמות של חללי התאונה, "למה לא אני? למ...". היא לא גמרה את המשפט כשלפתע הבחינה במשהו דבוק לבגדי הילדה. זה היה פתק ולאחר כמה דקות הצליחה מיוריאל לקרוא את הכתב היד של ריאן, שעל ידו הוא נכתב.

"גברת נינה שלי, תודה" היא אמרה בבכי, "לפחות עכשיו אני אדע מה לכתוב על המצבה של המסכנה... לפחות עכשיו אנשים יכירו בה! אך חבל שבעלך הוא זה שהעניק לה את שמה". הבכי חנק את גרונה של מיוריאל.

"אך למרות זאת, שמה דומה לשמך ובכך היא נהית עוד יותר דומה לך מאשר היתה!" אמרה מיוריאל לשמים.

אחד הרופאים ניגש אל מיוריאל הבוכה וחיבק אותה כשלפתע הוא הרגיש במשהו זז.

להפתעת מיוריאל והרופאים, התינוקת החלה לפקוח את עיניה ולזוז.

מיוריאל צרחה מרוב אושר. היא חיבקה את התינוקת שלמרבה הפלא אפילו לא נשרטה בתאונת המטוס.

"זהו פלא!" אמרו הרופאים ולא האמינו למראה עיניהם. דמעותיה של מיוריאל הפכו בין רגע לדמעות של אושר ושמחה.

"מתוקונת שלי! חמודונת שלי! אמך היתה כל כך גאה בך עכשיו.." היא לקחה אוויר לפני הרגע שבה תכריז על שמה של הילדה,

"דינה".

		הפרק הבא