אבודה, קורסת, חלשה, אני

אני עומדת מול המראה ובוחנת את עצמי. אני מושכת כמה קווצת שיער סוררות בצמה הקלועה בקפדנות שלי. הן מסרבות להתיישר לחלוטין כמו שרציתי וחלקן נופלות - כנראה משכתי חזק מדי, וגם ככה יש לי נשירה קשה ואני מרימה רבות משיערותי כל יום מהרצפה ומהכרית ומהבגדים והמקלחת והמברשת - אז אני מסתפקת בתוצאה. לפחות בצמה יהיה לי נוח יותר היום משיער פזור כמו שאני הולכת איתו תמיד. חוץ מזה, הצמה מבגרת אותי ואת תווי פני הילדותיות, והיום אני רוצה להראות בוגרת, נערה, מישהי שמסוגלת להיות מושא אהבה, לא ילדונת שטוחה בגיל שתיים עשרה שמשחקת בלהיות גדולה. אני מתרגלת את שרירי הלחיים שלי לחייך. החיוך נראה מוזר כשהוא נח על שפתיי, ואני ממצמצת כמה פעמים על הזרה שמשתקפת מולי. אני בקושי מכירה אותה. השפתיים שלי פצועות - אני כל הזמן נושכת אותן מבלי משים, אני חייבת להפסיק עם ההרגל המגונה הזה - והפנים שלי חיוורות ושדופות. הרעב בולט בכל מקום בי: בלחיים, במותניים, בבטן, ברגליים, בידיים, בעיניים המשתוקקות לאוכל. אני יודעת שזה המצב אצל רוב אנשי מחוז שתיים עשרה, ואני גם יודעת שכאחות של קטניס אני אוכלת בוודאי טוב יותר מרובם, עם הצייד הלא חוקי שלה, ובכל זאת הבטן שלי מקרקרת לעיתים תכופות ואני מרגישה מועקה. אני מסוגלת רק לתאר את הרעב של שאר אנשי המחוז. נשאר לנו קצת מתבשיל הבשר האחרון - יותר מכמה שאמא תאכל היום - ואני יודעת שעד מחר הבשר יתקלקל כי כבר למדתי לזהות את הריח הטרום ראשוני של פג התוקף. אני אורזת חלק מהבשר בשקית ואומרת שלום לאמא שעסוקה בקטישת עשבים למשחה מרגיעת כאבים. היא מהמהמת לי מילות פרידה בלי להרים את ראשה ואני יוצאת מהביקתה.

אני צועדת ברחוב עם החיוך המזוייף ושקית הבשר. אני רואה אנשים מחייכים אליי בחזרה, חיוכים אמיתיים וחמים, ואני יודעת לזהות את כל האנשים בשמם. אני מתעכבת לכמה שיחות עם שכנים בהם אני שומרת על הקול החביב שלי, מתאמצת להסוות את חוסר הסבלנות שלי; את האצבעות הנוקשות מקצב על צידי הגוף במרץ, את ההבעה העייפה, את העמידה הנוקשה. אני שמה לב שרוב האנשים ממהרים ולא מתעניינים בשלומי וזה בסדר גמור מצידי. מחכה לי היום יום עמוס במיוחד.

צעדיי בנעלים הנוחות ביותר שלי רועשים ומסורבלים. הן היו פעם של קטניס והן לא מתאימות לי בדיוק, נעל אחת עקומה לרגל שלי. אני מניחה שאחת מאיתנו צועדת עקום, ושזו לא היא. ניסיתי פעם לראות אם יש משהו מוזר בהליכה שלי- צעדתי הלוך ושוב מול מראה, אבל לא ראיתי שום דבר. אם הייתי רואה משהו אולי הייתי מסוגלת לתקן את זה. בשביל זה אני יושבת שעות ליד אמא ולומדת ממנה לטפל באנשים. אני רוצה להיות מועילה, אני רוצה להיות מסוגלת לתקן דברים. החיים שלי נראים לי כל כך לא צודקים ואני מרגישה כל כך חסרת שליטה בגורלי שלדעת שאני יכולה לתקן משהו מקולקל מרגיע אותי.

בסוף אני מגיעה למאפייה. אין בה הרבה קונים ואני ניגשת לדלפק. לפני אישה אחת שקונה לחמניה קטנה ומתענגת על ריחה, ואז תורי. אני מיישרת את החולצה שלי למרות שהיא כבר ישרה למדי ונושמת עמוק בעוד הלב שלי מרעיד את גופי בפעימות לב חזקות. האישה מסתלקת, ואז תורי. "היי," הוא אומר ואני מחלצת את החיוך שהתאמנתי עליו. אני מנסה להרגיע את עצמי. זה פיטה, בסך הכל פיטה, והוא בכלל בגיל של אחותך ואין לך סיכוי ואם הוא יראה שאת מסמיקה כמו מטורפת ופרפרים עפים לך בבטן הוא רק יצחק עלייך. את לא הטיפוס שלו, ואת קטנה מדי עבורו. אז אסור שהוא ידע. את צריכה לנשום עמוק... ולהעמיד פנים שהכל בסדר. "היי, פיטה," אני אומרת בלי להביט עליו. אני מביאה לו את שקית הבשר והוא שם אותה על משקל. אאחר כך הוא מוריד אותה ושם על המשקל מספר לחמניות ועוגיות. הוא שם לי אותם בשקית ומחייך. "מה שלומך, פרים? ומה עם כל שאר המשפחה?" הוא שואל כשהוא מושיט לי את השקית. אני נמסה מהדרך שבה הוא אומר פרים, אבל השאלה השנייה ששלו מחזירה אותי למסלול ומזכירה לי שלא אני מושא אהבתו אלא 'שאר המשפחה'. אחותי הגדולה, המוצלחת, היפה, הקטלנית. אני אוחזת בשקית חזק כך שפרקי האצבעות שלי מלבינות. "בסדר. נחמד לראות אותך, בכל מקרה." אני יוצאת מהחנות ומחייכת כמו מטורפת, למרות שאני יודעת שאין לנו סיכויי.

אני מתגנבת לנקודה ליד הגדר. אני מצפה לראות מרחוק את קטניס עומדת שם יציבה ומחכה לי אבל היא מסתתרת אז רק כשאני פנים מול פנים אל הגדר אני מבחינה בה. היא יוצאת בין העצים, מהצד השני, ומתנצלת. "עבר כאן קרוב אוכף שקט," היא מסבירה. "תתקרבי לגדר ותקשיבי," היא אומרת. אני מקשיבה. אני שומעת צירצורים רחוקים מאחוריה ופיטפוטים חלשים של אנשים ורוח נושבת בחוזקה. "אני לא שומעת זרם חשמלי," אני אומרת. היא מהנהנת ואני מחייכת. מבחן ראשון עבר בהצלחה. "עכשיו זה רק גדר, ואת יכולה לעבור דרך הסורגים." אני עושה כדבריה ומגלה שזה קל משחשבתי. מעולם לא עזבתי את מחוז שתיים עשרה, ולמרות שאני רק צעד מחוץ אני מרגישה חופש מחלחל העורקים שלי. אני מבינה למה קטניס מוצאת את הציד ממכר כל כך. בגלל השיכרון חושים וההרגשה שהיא - אנחנו - מעל החוקים. אני שומעת ציחקוק ומבינה שזאת אני שצוחקת. קטניס אוחזת בידי ואומרת: "בואי, זו רק ההתחלה".

אנחנו צועדות למעבה היער וההרגשה הטובה שלי מתחילה להתפוגג. במקום זה אני חשה שפחד מטפס וחונק אותי. קטניס שמה לב ומציעה לי כמה פעמים לסגת אבל אני מסרבת. לציד איתה יש כמה חשיבויות ואני לא מתכוונת לוותר עליהן. 1- לדעת לצוד במקרה ש2- היא כבר לא תוכל ואנחנו נתחיל לגווע ברעב וככה לא אצטרך 3- לחתום על אסימונים כך שיהיה סיכוי גבוה יותר להיבחר להתמודד במשחקי הרעב שמצריך לדעת לצוד כדי שיהיה לי סיכוי לנצח. כשאנחנו מגיעות לעץ עבה שהיא מזהה אנחנו עוצרות והיא מוציאה מתוכו כלי נשק. אני שמה לב שהוא חלול. היא מושיטה לי את הקשת וחץ בודד. אני שמה לב שהיא שייפה אותו והקצה שלו לא חד. אולי היא פחדה שאפגע בעצמי בטעות או שיש לי נטיות אובדניות ואעשה זאת בכוונה. בכל מקרה אני אוחזת את הקשת ביד אחת ומצמידה לה את החץ ביד שנייה כמו שקטניס הדגימה לי. היא משייפת לוח מטרה על גזע עץ ומורה לי לירות. אני מפספסת ופולטת קריאת אכזבה מרה. "אל תדאגי, אני גם לא הצלחתי בהתחלה," היא מנסה לעודד אותי. "יש לנו את כל היום." שבת היום, ואני יודעת שקטניס אמורה לצוד עם גייל. אבל היום אני חשובה יותר. קטניס מראה לי איך עוצמים עין אחת כדי לכוון טוב יותר ואיך מעניקים לחץ תנופה חזקה יותר. אחרי משהו שנראה כמו נצח אני מצליחה לפגוע בשולי המטרה. אני מיוזעת ועייפה אבל קורנת. "בואי נצא לצוד חיות אמיתיות, מטרות נעות," קטניס אומרת. אני מהנהנת בכובד ראש, בטוחה שזה לא יהיה קל. קטניס נותנת לי חצים אמיתיים ומראה לי איך להסתתר ולהוציא את בעלי החיים למקום שקל לפגוע בהם. אני מצייתת ואחרי שעות מארב רבות ונסיונות כושלים ומאכזבים אני מצליחה לפגוע בארנבת. קטניס מחבקת אותי ומוחאת כפיים בגאווה ואני רצה לארנבת ומתחרטת שפגעתי בה. אני שולפת את החץ בהיסטריה. אסור לה למות, אסור לי להתערב בחייה ולהרוג אותה. אני מתחננת לקטניס שתעזור לי להציל אותה. היא נאנחת ונותנת לי את התיק שעל גבה. יש בו כמה צמחים מרפאים ואני טובלת אותם במים ומהדקת אותם לגוש ושמה כרטייה על הארנבת. אני מבחינה בדופק שלה אבל היא לא בורחת ממני למרות שהיא מזהה אותי כפוגעת בה. היא חלשה מדיי.

קטניס לוקחת אותי לסיבוב בין מלכודות שהיא וגייל הציבו. השמש כבר גבוהה בשמים ואני מרגישה את הזמן מזדחל. היא מסבירה לי איך הם בונים מלכודת בסיסית ואני עוזרת לה לעשות כמה להציב אותן מוסתרות ביער, אבל אני רואה שהיא מנסה להסתיר את מורת הרוח שלה מרפיון הלב הרחמן שלי ששיחרר את האוכל שלנו. אני לומדת את הלקח ולא אומרת כלום כשהיא מוציאה את השלל המת מהמלכודות. אני עוזרת לה לסחוב אותו לקרחת יער יפיפיה שם אנחנו עורכות פיקניק. היא פורסת שמיכה ומלמדת אותי להבעיר אש כך שתחזיק מעמד ולפשוט עור של חיה - אני רק מסתכלת, נגעלת מכדי לעזור לה - ולצלות את הבשר. חלק מהחיות המתות קטניס משאירה בתרמיל שיהיה לגייל ולמסחר. הריח של הבשר מסתלסל באוויר ומפתה כל כך. אני מוציאה את הלחמניות וכל אחת מאיתנו מתפנקת בשתיים שלומות. "בכל זאת, לא כל שבוע יש לך יום הולדת שתיים עשרה," מתרצת קטניס. אבל אני יודעת שזה גם בגלל הרעב שלה שמשתלט עליה כדי שתאכל עוד, וגם החוש האימהי שלה שדואג לרזוני. אני מדמיינת שהלחמנייה שלי היא עוגת יום הולדת שקיבלתי באיחור של שלושה ימים ומתענגת על כל ביס. כמה מילדי הכיתה הביאו לי מתנות. צמיד תוצרת יד או כמה ענבים שנחשבים למצרך מהיקרים ביותר או סרטי שיער וציורים. שמרתי את כולם במגירה שלי והייתי אסירת תודה על הכל. אני יודעת שלאף אחד מהילדים האלה אין מספיק אוכל וכסף בשביל עצמו. אני אוכלת את הבשר ויש לו טעם שמיימי. אני גומרת את הארוחה מפוטמת עם בטן מפוצצת אבל מצליחה למצוא מקום לעוגיות. קטניס מאושרת מהצלחת החגיגה הקטנה שאירגנה לי. רק היא ואני - כל מה שרציתי. היא מלטפת את ידי. "הצמה שלך מוצאת חן בעיני," היא אומרת. "היא נוחה לשימוש בציד ויפה." אני מחייכת, מודעת לעובדה שתבקש מאמא לקלוע לה גם כזו, שאני כבר לא יהיה מיוחדת כמו שרציתי. אני מקנאת בה, אבל היא גם אחותי ואני אוהבת אותה יותר מכמעט כל דבר אחר בעולם אז אני לא מסוגלת באמת לשנוא אותה כמו שהייתי רוצה. אנחנו מדברות ומשתכשכות בבריכה וקטניס מבטיחה שתקח אותי לכאן שוב ותלמד אותי שחייה אבל בינתיים אנחנו צריכו לחזור. אני מחבקת אותה ואומרת תודה ויודעת שאני בחיים לא אשכח את היום הזה. אני אומרת לה: "את האחות הכי טובה בעולם. אני יעשה הכל בשבילך." היא מסתכלת בי ועונה ברצינות: "גם אני, ברווזונת".

אני בכיכר. אני מנסה לעמוד יציבה אבל רועדת כמו עלה נידף. הידיים שלי חלקלקות מזיעה ומדם - הדקירה ממשיכה לדמם לאיטה. אני מביטה לעבר קטניס שעומדת כמה שורות מאחוריי וזוקרת אגודלים באישור. אני מביטה באמא שלי שמחייכת אליי בחמימות ומבטאת בשפתיה "הכל יהיה בסדר". אני מתפללת שזה יהיה נכון, מקווה בכל מאודי שיהיה נכון, נואשת שזה יהיה נכון. אבל הקול הפנימי שלי מבשר רעות וכבר למדתי לבטוח בו. הוא היה שם זמן מועט לפני שאבא שלי מת, זמן מועט לפני שהאח שהיה אמור להיות לי ולגדול בבטן של אמא נולד מת. לצידי עומדת פאלודיה. היא בת גילי וחולה. יש לה משפחה עשירה אז היא נשארת בבית ולא הולכת לבית ספר והם שוכרים מורים פרטיים ורופאים. שמעתי שיש לה מיטה שלמה לעצמה בלבד. בעיקרון, הסיכויים שלי להיבחר גדולים משלה. לא רק בגלל השם של קטניס ששם כל כך הרבה פעמים - ואני אתנדב להחליף אותה עם תצא, כי אמא לא תוכל לחיות בלעדיה ואני לא יוכל לצפות בה מתה - אלא גם כי התוצאה מתוכננת בראש. זה אף פעם לא הוכח רשמית אבל זה די ברור למסתכל הנבון. קרובי משפחה של מנצח לשעבר לא יוצאים במקרה. הקפיטול מתערב בבחירה.

מקרינים איזה סרט. אני לא טורחת להסתכל, הוא אותו דבר כמו של השנה הקודמת. משהו שמציג את המחוזות באור מרדני ואת הקפיטול כרחמנים, משהו שברור למדי כשקרי, לא שמישהו יעז הגיד את זה בקול רם. בראש שלי מתנגן סרט משלו: אני נבחרת, אני נשלחת ברכבת, אני מרואיינת על ידי סיזר, אני בזירה, אני מתבוססת בדמי שלי, תותח יורה להכריז את מותי. אין לי סיכוי. אני מנסה להסיט את המחשבות לנושאים אחרים, אבל הן חוזרות בעקשנות למחשבות האסורות. קטניס ואמא בוכות כשרואים על מרקע את מותי... לא, זה לא יקרה. עוד מעט אפי תוציא את הפתק ואני יראה שזו לא אני. החיים יחזרו לשגרה.

המילים של ראש העיר ואפי עוברות לידי, אבל לא נקלטות. אני לא שמה לב לשום דבר. לבגדים המצחיקים שלהם, לקעקועים שמכסים כל סנטימטר בעורם, לתסרוקות המוזרות. כל הדברים ששיעשעו אותי בשנה הקודמת. בטח, אני חושבת בארסיות. כי אז לא היה סיכוי שאני... לא, גם עכשיו אין סיכוי. יש לי רק פתק אחד. פתק אחד וקטנטן אי שם בתחתית. אני לא אבחר. אני לא זו שצריך להיות מודאגים לגביה...

אפי מתקרבת לקערת הבנות. "בנות ראשונות." ברור, ועוד שנייה היא תוציא פתק ותקרא שם של מישהי. אני אשמח שזו לא אני ולא קטניס וארגיש אשמה על השמחה כי זה אומר שמישהי אחרת שאני מכירה תמות, אבל העיקר זה שאנחנו בסדר. אנחנו - התא המשפחתי הכושל שלנו - זה הכי חשוב עכשיו. אני מדמיינת את אבא שלי עומד לצידי ומלטף אותי ומרגיע אותי ואני עסוקה בלספר לו בדמיוני כמה אני מתגעגעת וצריכה אותו והוא אומר לי שהוא אוהב אותי וגם הוא מתגעגע ומצטער שעזב ו"פרימרוז אוורדין" מהדהד באוזניי ואני לא מבינה למה הוא קורא לי ברישמיות ואז אני רואה מבטים מופנים אליי והבועה הבטוחה שלי מתנפצת ודמותו של אבי נעלמת ואני כמעט נופלת ומתמוטת ומתבוססת בדמי. כבר, עוד לפני שנכנסתי לזירה. אני לא מצליחה לנשום, יוצאים מהפה שלי כמה רעשים קטועים כמו של אדם אסמתי ואני מדדה אל הבמה וכל העיניים נועצות עליי ואני מתמלאת בפחד והעיניים סביבי מרחמות ואנשים זעים במקומם בחוסר נוחות כמו כל פעם שנבחר מישהו בגיל כמו שלי וכל העולם כמעט קורס עליי ואני שולחת יד לסדר את החולצה שיצאה לי מהחצאית ששתיהן גדולות עליי והיו של קטניס ואני חושבת על כמה שאני נראת מוזנחת וענייה וקטנה וחסרת סיכוי ושאף אחד לא ישקיע בי וישלח לי דברים לזירה ואני עוצרת את הדמעות ואוכפי שקט הולכים סביבי ומובילים אותי לקישוט לפני הטבח ואני שומעת קול צועק "עצור!"

אני יוצאת מהטרנס ומסתובבת. אני רואה את קטניס עומדת על השביל ביציבה בוטחת ומזועזעת. היא נאבקת באוכפי שקט. "אני מתנדבת להיות מיועדת!" היא מכריזה בקול רם ומתקדמת לעברי. אני רצה אליה ומנענעת את הראש לשלילה. אסור לה, אסור לה, אסור לה. היא מחבקת אותי בזרועות מגוננת. אני רואה את אמא מתדקמת לעברינו. אני שומעת את אפי מתנשמת בהפתעה. אני מרגישה כאילו אני נופלת בבור עמוק. יש לי בחילה. קטניס דוחפת אותי לכיוון אמא, הרחק מאוכפי השקט, ובעיניים שלה יש השלמה - אני מתחלחלת - השלמה עם מותה.

אמא רצה אליי ותופסת אותי ומחבקת ולא נותנת לי לרוץ לקטניס ולבמה ולהוריד אותה משם וללכת במקומה. היא מחזיקה אותי כשאני עומדת ליפול. אבל אני רואה את היגון גם עיניים שלה, אני רואה כמה היא קרובה להתמוטט. שוב. כמו אחרי שאבא מת... אסור לה, אסור לה, אסור לה. אני מנענעת בראשי לשלילה ומתייצבת. אני אהיה חזקה, כמו שקטניס הייתה, למען אמא. וקטניס קטלנית ויפה ויש לה סיכוי לנצח ולזכות באהדת הקהל. זה לא אבוד. אני שומעת רעשי רקע מהדהדים ("איך קוראים לך?" "קטניס אוורדין") ואלפי עיניים שעדיין נעוצות בי מסתכלות עליי בחמלה. אני מנסה להתעלם מהם ומסתכלת בעקשנות על אפי שמוציאה פתק עם שם של בן. "פיטה מלארק" היא מקריאה. הייתי כל כך מודאגת מהפתק של הבנות שאפילו לא חשבתי שהוא יכול להיבחר. הפעם אני קורסת על הרצפה ומחבקת את ברכי ומנענעת את ראשי לשלילה ובוכה. היום יכול להיות היום שבו אני אאבד את שניהם.

בימים האחרונים אני רק צל של עצמי. אני הולכת כמו זומבי, אוכלת בחוסר חשק, יושבת במקום שלי בכיתה ורק בוהה באוויר. אנשים מנסים לדבר איתי אני דוחה אותם. פסיכולוגית אחת מהתפר הציעה שאבוא אליה אבל לא הסכמתי. במשך כל אחרי הצהרים אני מסתכלת בטלוויזיות בציפייה לראות את קטניס. מילות הפרידה שלה והחיבוק עדיין מהדהדות במוחי. אני מתגעגעת אליה. אני מלטפת את נורי וממלמלת "הלוואי שקטניס הייתה כאן עכשיו. הלוואי שהיא לא הייתה מתנדבת." הוא שומע את השם קטניס ומסתמר. אני יודעת שהוא לא אוהב אותה והיא לא אותו ואני לא מסוגלת להחזיק אותו יותר. הוא מיילל נעלב מהנטישה אבל מסתלק. אנשים כל הזמן פוקדים את הבית ומביאים לנו אוכל או מנסים לשעשע אותנו. כולם מרגישים קצת אשמה שזה לא הם שנבחרו ולכולם אכפת לנו, אבל אמא ואני מסתגרות בתוך עצמינו. היחידים שאני מסכימה שיבואו לבקר הם מאדג' וגייל. כשמאדג' מגיעה היא יושבת בשתיקה ומחבקת אותי כמו שקטניס עשה וזה בסדר מבחינתי כי אני יודעת שהיא באמת אהבה את קטניס ואכפת לה, לא כמו הרבה אנשים שאכפת להם רק מאמא וממני והתייחסו אליה רע. גייל לוקח אותי ליער לפעמים ומעניק לי הפוגה מהדיכאון ששורר בבית. הוא מלמד אותי להציב מלכודות משוכללות יותר עד שאני מיומנת. הוא מספר לי סיפורים על קטניס, כשהיא הייתה מצחיקה ונחמדה ושמחה כמו שהיא בקושי הייתה איתנו בבית. היער היה המפלט שלה ושם היא הייתה חופשית. הוא אפילו מספר לי שפעם אחת כשהייתה לבדה לפני שראתה שהוא הגיע היא שרה, והוא מספר כמה הקול שלה היה משכר ועמוק וכמה היא הסמיקה כשראתה שהאזין.

ביום של הראיונות כולם מתכנסים בכיכר. לי ולאמא שמור מקום של כבוד, ממש ליד המשפחה של פיטה. אני קצרת סבלנות לראות את קטניס, וכשאני סוף סוף כן נפלטת לי קריאת הפתעה. היא נראת טוב, יותר מתמיד. היא נראת שבעה ויפיפיה בשמלה המרהיבה והתסרוקת המוקפדת. היא מסתובבת ומצחקקת ואני כמעט בוכה מגעגועים. היא נראת כמו אלה - יפה, קטלנית. היא מדברת עליי. אני נושכת את שפתיי ועוד גלדים נפתחים. אני זוכרת שאמרתי שאפסיק לעשות זאת אבל עוד לה הצלחתי להתנגד לטבע המשני שבי. היא כמעט בוכה, ואני רוצה לגעת במסך כדי להעביר לה מחומי. כל הכיכר מרימים שלוש אצבעות ונוגעים בפיהם ואז מניפים באוויר בסיום הראיון איתה, כשסיזר אומר "קטניס אוורדין, הנערה הלוהטת".

ואז פיטה. הוא גם נראה טוב מתמיד. הוא יותר רציני אבל למרות זה מתבדח. טוב לראות אותו, ואני לא יודעת אם אני מקווה שהוא יחזור כי אז זה אומר שקטניס לא. אני תוהה מה ארגיש אם הם יהרגו אחד את השני. אני שומעת את סיזר מדבר "נער יפה כמוך, אין לך אף אחת בבית?" אני מגלה שהנשימה שלי נעצרה. שיגיד שלא, שיגיד שהוא מאוהב... בי... שיחזור ויהיה איתי..."האמת שיש מישהי. אבל היא לא יודעת..." "...אז נקווה שתנצח ותחזור ותגיד לה ש..." "במקרה שלי זה לא יעזור" "למה אתה מתכוון?" "היא באה איתי לפה". אני מרגישה שאני נופלת. המסך מראה את פניה הסמוקים מהנאה של קטניס ואני מתמלאת בזעם. היא תמיד מקבלת את כל מה שאין לי, כל מה שאני רוצה. אני מקווה שהיא לא תחזור. אני לא רוצה לראות אותה יותר. אני לא חושבת שאי פעם אוכל לסלוח לה. האם היא גם אוהבת אותו? האם היא תמיד אהבה והסתירה את זה? האם יש בניהם משהו... רומן לא מצולם שיתחיל עד הזירה..?

העולם קורס עליי. משחיר. אני לא מליחה לעמוד בזה יותר. אני מתעלפת.