דקירה-ננטש

הסתכלתי בעיניים האלו.

שחורות שיכולתי לטבוע בהן.

מביטות בי בתחנונים בלתי נשמעים.

התקרבתי עוד טיפה ונצמדתי אליו.

היטיתי את ראשי מעט לאחור כדי להסתכל עליו טוב יותר מפני שהיה טיפה יותר גבוה ממני.

"אליס.." לחש.

המצח שלו נשען על שלי.

התקרבנו עוד עד שאפינו התחככו מעט.

ואז זה היה לא אפשרי לעמוד בפניו.

ידיו החזיקו את גבי.

הוא הסתכל בעיני כמעט בשאלה. כאילו שואל אם אני רוצה.

ורציתי, רציתי אותו בכל מעודי.

ביטחון שקט הציף את פניו.

הוא הצמיד את שפתיו לשלי במהירות.

חפנתי את שערו הכסוף. מאגרפת אותו.

ידו הימנית עלתה במעלה גבי, ואז פתאום מצמידה אותי אליו בחוזקה.

 הוא נישק אותי ברעבתנות, דורש אותי לעצמו.

ואני הייתי שלו, כבר מזמן.

נפלנו על המיטה שלו.

רק אז התנתקנו.

רציתי ממנו עוד, שינשק אותי עוד.

הוא התרחק טיפה.

"פיטר." מלמלתי.

"אני כאן." לחש חזרה.

סקרנו את הפנים אחד של השנייה במשך חמש דקות.

הוא הרים את ידו והעביר קבוצה משערותי השחורות מאחורי אוזני.

"פיטר, אל תעזוב אותי שוב." לחשתי.

"לעולם לא." הסכים. "את שלי לנצח נצחים."

המשפט הקטן הזה מילא אותי רוגע, רוגע מושלם. אני שלו. הוא שלי. מעולם לא הרגשתי טוב יותר.

* * * *

כמה חודשים לפני

"איך אתה מעיז!" צעקתי. "תצא מכאן עכשיו או שאני קוראת למשטרה!" ידעתי שהמשטרה תגיב לדבר כזה. המשטרה אסרה עליו להתקרב אלי. והנה הוא כאן. עומד בפתח הדלת של חדרי.

"אליס בבקשה! אני רק רוצה לדבר!" הוא לקח צעד קדימה. "אל תתקרב אלי!" הוא חזר לאחור.

"אליס.. אני מתגעגע למה שהיינו פעם.. שהיינו חברים." לא האמנתי למשמע אוזני. הוא כמעט הרג אותי! והוא רוצה שנחזור להיות בקשר. טוב אז התשובה היא לא.

"פשוט תתרחק ממני!"

"אליס-.."

"לך!"

הבעה של תחנונים עלתה על פניו. אפילו לא רציתי לדעת מה הוא עשה אתמול בלילה, אם מי הוא היה. הוא לא זז. רק הביט בי, צער גלוי על פניו.

"פיטר.." הזהרתי. "אני רצינית, תגיד תודה שאני עדין לא מתקשרת למשטרה ותעוף מכאן לפני שאעשה את זה."

הוא לא ענה, פניו נראו נחושות פתאום. "לא." אמר.

"מה לא?" נהייתי מבולבלת.

"אני לא הולך! לא אכפת לי למי תתקשרי, תזמיני את המשטרה, זה יהיה טוב יותר!"

"פיטר.. על מה אתה מדבר?.."

"הם חושבים שאני מופרע אליס, אנשים מתרחקים. הם נגעלים! מסתכלים עלי כאילו אני טפיל שצריך להרוג! מי יודע, כנראה אני באמת כזה! מופרע שאין לו רגש! שדוקר את החברה שלו!"

המשפט גרם לדמעות לעלות בעיני. לא רציתי לראות אותו, רציתי שיתרחק ממני. כשהיה בסביבתי הרגשתי סכנה. לא הבנתי איך הוא ברח מהמעצר בית שלו וזה גם לא ענין אותי. רק רציתי שילך.

"פשוט... לך!" קולי נשבר. יפחות בכי נשמעו מבין שפתי. התיישבתי על המיטה. הוא התקרב אוטומטית לנחם אותי. "תתרחק." נהמתי.

הפלתי את שאר הגוף שלי על המיטה. אחרי כמה שניות נשמעו צעדים מתרחקים. ואז קול של נקישת דלת נסגרת.