מסכה של אדישות

אני יודעת שזה שיפ ונושא קצת לעוסים ונדושים, אבל החלטתי בכל זאת לפרסם.
 אשמח לתגובות בונות:)
___________________________________________________________________________________________________________________________________________________ 

עברו שבועיים מאז המלחמה, מספר האבדות היה קשה מנשוא, וקרובי הנפגעים התקשו להמשיך בחייהם.  
מזג האוויר היה מנותק לגמרי מהרגשת כולם, זה היה יום קיצי, השמיים נצבעו תכלת ורוח קלילה נשבה.
אך דבר מכל אלו לא נגע בג'יני וויזלי כשהביטה בריקנות בחלל.

קולות הצחוק של הילדים מהכפר הסמוך נישאו עד חדרה, היא ניסתה לחוש בשמחה שלהם, להצטרף לצחוק המתגלגל והתמים.

היא לא הרגישה אותה הג'יני שהייתה, היא התבגרה בשנה הזו, חוותה קשיים שלא נתקלה בהם קודם. היא למדה להסתכל על העולם

בעיניים אחרות, כבר לא בעיניי ילדה, אלא בעיניים של אישה צעירה.

מלמטה היא שמעה את בכייה של הרמיוני, הוריה מסרבים להיזכר מי היא, וממשיכים לטעון שאין להם שמץ מושג על מה היא מדברת.

היא שמעה את מלמולי הנחמה של רון ואת רפרוף הכנפיים של פיגווידג'ן. 
היא חזרה להביט מבעד לחלון, הארי שוטט בשדה בחוסר מעש, היא השתוקקה ללכת אליו, לנשק אותו על שפתיו ולהוציא את ליבה

מהמצב המבלבל והאפל שבו היה.  
לא היה לה האומץ, משום מה היא הרגישה שהוא ב"מקום" אחר עכשיו, מקום שלה אין חלק בו.
יחסיו אליה היו כשל אח לאחות, אבל באופן מאוד קריר.
שעות על גבי שעות היא תהתה מה פשר התנהגותו,
והיא התגעגעה אליו, התגעגעה לריח שלו, למגע, לפרפרים שעברו בה בכול פעם שנישק אותה, לשיחות האינסופיות שלהם על כל

דבר שבעולם.

מישהו נקש בדלת חדרה, היא הסתובבה והופתעה לראות את ביל "ארוחת הצהריים מוכנה" הוא אמר " אמא קוראת לך".
ג'יני הנהנה אוזרת כוחות.
היא לא הייתה רעבה, ובכל זאת השתדלה תמיד להתייצב לארוחות למען אימה, להעמיד פנים שהיא חזקה ולהיראות כאילו הכל בסדר.
ג'יני ירדה למטה, האווירה הייתה מאולצת מעט. היא חייכה חיוך מזויף והתיישבה במקומה הרגיל, בין אביה לג'ורג' ומול הארי, אימה

הגישה את המנות, מרק בצל, עוף ממולא אורז ועדשים, תפוחי אדמה מרוחים בחמאה, תבשיל בקר מעלה אדים ולקינוח פאי אגסים חם

וגלידת ווניל.

האוכל העלה דמעות בעיניה של ג'יני, אוסף המאכלים האהוב על פרד.
הכל היה טעים בצורה יוצאת דופן אך גם עורר אצל כולם געגועים. 
 הייתה שתיקה בחדר האוכל, מידי פעם מישהו העיר הערה כדי לפתח שיחה אבל כל נושא שהעלו מיצה את עצמו אחרי שלושה

משפטים והשתיקה הייתה חוזרת.
מימינה ג'ורג' שיחק עם המזלג באוכל, מעביר חתיכה של תפוח אדמה מצד לצד בלי כוונה נראית לעין להכניס אותו לפיו.
היא עברה להסתכל על הארי, והוא מיהר להסיט את מבטו ממנה, הוא תמיד היה עושה זאת, מביט בה וכשהיא פנתה להביט

בו הוא מסתובב מהר, כאילו לא קרה שום דבר ואין לזה שום משמעות.
היא רצתה להאמין שזה אומר שהוא לא התגבר עליה לגמרי, אך שאר התנהגותו לא הניחה לה לחשוב כך.

כשסיימו לאכול, וכל הכלים עמדו בכיור ג'יני התכוונה להתחיל לשטוף אותם ביד.
מובן שיכלה בהינף שרביט לעשות את זה במהירות ובקלות אך היא שמחה על התעסוקה והזמן שהעבודה נתנה לה.

"ג'יני?" מלמל הארי, וליבה התחיל לפעום בהתרגשות. "תהיתי אם אוכל להשתמש בעט הנוצה שלך, אני רוצה לרשום מכתב

לאנדרומדה, אימה של טונקס בקשר לטדי ועט הנוצה שלי התעקם".
ג'יני הנהנה, כועסת על עצמה שהניחה לה לחשוב שמדובר במשהו אחר, קצת יותר עמוק מעט נוצה מטופש.
"תודה" אמר הארי.

בזמן ששטפה את הכלים גברת וויזלי התקרבה אליה "קשה לי לראות אותך מיוסרת כל כך בגללו" היא הניחה את ידה על כתפה

"אני מצטערת שאין בכוחי לעזור".

ג'יני הופתעה מכך שאימה שמה לב, בתקופה האחרונה היא לא הייתה בדיוק אותה האימא שהכירה.
"הוא אוהב אותך מאוד" המשיכה גברת וויזלי."זה בולט מהצורה שבה הוא מביט בך, אני מניחה שעוד קשה לו

להתגבר עלמה שהיה עם זה שאין לנק- וולדמורט".

מאז המלחמה כולם מתאמצים לבטל את הפחד מהשם. 
"אל תוותרי עליו" היא לחשה.
באופן פתאומי הן נפלו זו על צווארה של זו, האם וביתה.
"ולא רק הוא אוהב אותך ג'יני שלי".

היא חשבה על מה שאימה אמרה לה, המשפט "הוא אוהב אותך מאוד", התנגן בראשה שוב ושוב, היא רצתה להאמין לה.
זה היה פותר לה כל כך הרבה תהיות ודילמות. היא באמת אהבה אותו, מאז שהייתה ילדה,

אבל היא הרגישה לאחרונה שזוהי אהבה חד צדדית.
כשסיימה עם הכלים לא התחשק לה לחזור לחדרה ולאווירה הבודדה והעגומה שם.
היא החליטה לצאת החוצה בשביל קצת אוויר צח.
בלי לחשוב היא הלכה בדרך המוכרת למקום המסתור שלה ושל צ'ארלי, כשהייתה קטנה ואחיה פגעו בה, היא לא רצתה

להראות להם חולשה והיה רק אח אחד שהייתה בוכה לו או מתלוננת, צ'ארלי.
והוא אימץ אותה כבת חסותו.
צ'ארלי החליט שהיא זקוקה למקום משלה מחוץ לבית הצפוף.
כשלוש דקות הליכה מהמחילה בין השדות ניצב עץ אלון ענק.

על אחד הענפים הוא התקין נדנדה, הוא דאג שפעם בכמה ימים תחכה לה שם הפתעה קטנה: צפרדע שוקולד, ברטי בוטס,

המסטיק הכי מתנפח של דרובל, סוכריית רחף או ריבוע קרמל.
וכשהייתה קטנה זה היה המקום האהוב עליה.
היא הייתה משחקת שעות בטיפוס על הענפים הגבוהים, בקריאה, במשחקי דמיון או שולחן עם צ'ארלי, או פשוט בהימלטות

למקום שקט ומרוחק מדרמות-ששת-האחים-הגדולים שלה שהתנהלו בבית. 

כשהגיעה לעץ היא נאנחה בהקלה, שמחה שמשהו נשאר יציב וקבוע בחייה המסוחררים והמבולבלים כרגע.
אבל כשנכנסה מתחת לענפים חיכתה לה עוד הפתעה, והפעם זה לא היה ממתק.
"הארי?" קראה בפליאה. 
"אוי, סליחה, מצטער" הוא נראה נבוך "פשוט רון הראה לי את המקום הזה לפני כמה ימים ו-"
"רון?" שאלה בהפתעה מהולה בקצת כעס "איך רון מכיר את המקום הזה?"
"הוא מצא אותו באחד הימים כשהיה מבואס, הוא הניח שהוא של אחד האחים, אבל הוא נראה נטוש אז הוא החליט לאמץ

אותו" אמר הארי.
"מה זאת אומרת החליט לאמץ אותו?" אילו ג'יני הייתה רואה את עצמה ברגע הזה היא הייתה מופתעת מהדמיון לגברת וויזלי

כשהיא כועסת.

"המקום הזה לא שלו בכלל!"
"מצטער" אמר הארי שוב ונעמד. "אני בדיוק הולך".
"זה בסדר, אתה לא צריך ללכת, פשוט ש-טוב, זה תמיד היה המקום שלי ושל צ'ארלי ולראות אותך פה ולגלות על רון היה" היא נעצרה,

מחפשת את המילה "די מפתיע..".
היא התיישבה על אחד הענפים האהובים עליה והארי חזר לנדנדה.
אחרי כדקה של שתיקה מביכה ג'יני ניסתה לחשוב מה לומר, היא הרי בנתה את השיחה הזו בראשה אינספור פעמים, כבר שנה שהיא

חושבת מה תגיד להארי כשהכול ייגמר,
אבל פתאום כשהרגע הגיע, היא שתקה, לא מצליחה להחליט האם לדבר איתו על המלחמה, על מה שקורה ביניהם כרגע,

או בכלל לפתוח בשיחת חולין שיטחית.
היא הרימה את מבטה אליו וראתה שגם הוא פותח וסוגר את פיו ונראה שרוי באותה הדילמה,
נוצר קשר עין ביניהם ושניהם מיהרו להסיט את מבטם בחיוך נבוך.

"אני מניח שאני חייב לך התנצלות" אמר הארי.
ג'יני שמחה שהוא זה שדיבר ראשון, "מה זאת אומרת?" שאלה.
"לא דיברתי איתך שיחה רצינית מאז היומולדת שלי כשהיינו בחדר שלך.."
"זה בסדר" היא ספק שאלה ספק אמרה.                                                                            
"לא זה לא, ניתקתי את הקשר שלנו למרות שהייתי מוכן לעשות הכל בשביל לא להצטרך לעשות את זה. ועכשיו אני פה כבר שבועיים ו-עוד לא דיברנו. 
לא הצלחתי לשמוח מכך שוולדמורט הובס, לא הרגשתי שמגיע לי להיות הגיבור שכולם מדברים עליו.
לא הרגשתי ראוי לכל ההערכה, התודות, הברכות והיחס שקיבלתי, כל כך הרבה אנשים הקריבו את עצמם למעני, אנשים שאין לי

איך לגמול להם, אפילו לא להודות.
זה מה שגרמתי לאנשים שאני אוהב.
ומעבר לזה, לא הרגשתי שאני ראוי לך"
ג'יני הביטה בו, מופתעת מהנאום הלא צפוי. 

"אבל אני מתגעגע אלייך ג'יני" הוא המשיך "ייסרתי את עצמי שבועות, מביט בך רק בארוחות כשבטוח שאת לא שמה לב,

לא מתייחס אלייך כמו שהייתי רוצה, מכונס בתוך עצמי, שקט ואדיש כלפייך, משתוקק להגיד לך מה אני מרגיש, לנשק אותך,

ולהפסיק במאבק הזה בין הראש ללב."

"כי אני אוהב אותך ג'יני" אמר בפשטות.