היא חזרה

אני עכשיו נזכר בזה, בהלוויה שלה. עומד מאחורה מאחורי שיח. לא הזמינו אותי, אבל אני לא יכול שלא להיות שם. אני אוהב אותה.אני נזכר שהיא באה להשלים עוד שנה בהוגוורטס כמוני. פוטר ווויזלי לא הצטרפו אליה. היא הייתה כל כך יפה, עם השיער הערמוני שלה, העיניים היפות שלה. יום אחד היא נכנסה ליער אסור, עקבתי אחריה מבלי לשים לב. היא נכנסה עוד ועוד לתוך תוכי היער, והלכתי אחריה. היא הגיעה לקרחת היער הירוקה, והיה שם אדם עם שרביט שלוף, וברדס מסתיר את ראשו. חשבתי לתומי שהוא אוכל מוות והבנתי רק עכשיו, שהוא לא היה אוכל מוות בכלל. שמעתי צעקה: "קרושיו!", הרמיוני נפלה על הקרקע וצרחה. הוא הפסיק והיא זחלה לעברו ונתנה לו בוקס באף. היא לקחה את השרביט שלו והשתיקה אותו ורצה משם, להוגוורטס. קמתי משם ורצתי אחריה. שבוע אחרי זה היא חזרה ליער שוב, ועקבתי אחריה מבלי לשים לב, שוב. נפעם ממראה השיער שלה עף ברוח. הגענו עוד פעם לקרחת היער והרמיוני הפעם לקחה את שרביטה.וגם אני את שלי, אותו אדם היה שם שוב. הוא הטיל את הקללה הורגת והרמיוני חסמה אותה, הוא הבין שזה לא יעבוד לו, והוציא סכין בצבע כסף, הוא זרק אותה לעבר הרמיוני והסכין פגעה לה ברגל. האדם הסתלק ורצתי לעברה. 

"דראקו..." היא אמרה, והתעלפה. הרמתי אותה בידיים שלי ורצתי להוגוורטס. ירד לה הרבה דם ועד שהגעתי לשם היה כבר ערב ושהודיעו לי שהיא חיה שמחתי מאוד. הלכתי לישון לידה והרוצח שלה לא הרפה, הוא בא באמצא הלילה, בלי הברדס. ורצח אותה. זה היה ויקטור קרום. נשבעתי להרוג אותו, כי הרג את אהובתי. עקבתי אחריו, ויום אחד מצאתי אותו. ראיתי אותו ביער אפל, בגרמניה. המקום היה חשוך והאדמה הייתה קשה כמו אבן.

"זה נגמר, את הולך למות היום." אמר דראקו בשנאה מובהקת.

"לא תעצור אותי, אני יותר חזק ממך." ענה ויקטור וצחק בקול רם.

"אקספיליארמוס!" ויקטור הועף אחורה ונחת על האדמה הקשה. "שתק!" הוא שותק.

דראקו התעתק להוגוורטס עם ויקטור, שם שלחו אותו לאזקאבן.