התחלה של פרופסורית

יומנה של המריוני. דיסק1. קטע 1. מוצפן.

הרמיוני!"

"כבר באה..."

"הרמיוני!"

"בסדר..." עניתי רק בפיג'מה.

"סוף סוף! הרמיוני, כל הכבוד. המורה המליצה עלייך בפעם השבע עשר, אז כדאי שתתחילי להתאפס על עצמך, כי עוד שנייה אני יוצאת מכליי, אם עוד פעם אצטרך לסוע לבית ספר!" שתינו צחקקנו. הייתי קטנה אז. רק בת 11.

"היי בנות! להכין לכן כריך?" אבא התפרץ לחדר.

"לא תודה." ענינו שתינו במקלה.

הגעתי לבית הספר. הלכתי במסדורונות שלא יצאתי מהם כבר 6 שנים, האלה שאני זוכרת בעל פה. פניתי שמאלה. דחפתי את הדלת. כרגיל, לא היה שם אף אחד. התנשפתי באכזבה. שמתי את התיק שלי על הכסא, בפינה של הכיתה, שורה אחרונה. הוצאתי את הספרים מהתיק. שמתי אותם בפינת השולחן וכמתי לשחק בחוץ. הארם ורונן עמדו בדלת. פורעים אחד לשני את השיער. 'אף פעם לא יהיו לי חברים אמיתיים', חשבתי.

ההפסקה. כרגיל, אף אחד לא משחק איתי. משכתי בכתפיי. התרגלתי.

מאיה, ואחריה כל הבנות בכיתה הולכות על ידיה. ידעתי שמאיה לא עשתה זאת בכוונה. "היי, הרמיוני, את שוב פעם חושבת להתקבל לבית ספר מחוננים הזה שלך? אל תדאגי יותר מדי. את לא תתקבלי!" אמרה מאיה, ושאר הבנות צחקקו. היא נחש ארסי משולב באריה יורק אש. זה מה שהיא! אבל למרות הכעס, פשוט הלכתי לפינה שקטה יותר ועברתי על החומר שלמדנו השיעור. ככה אני עושה שאני משועממת. או בלחץ. או בפחד. או ב... שאני לא שולטת בעצמי!

יצאתי הכי מהר מהכיתה. ככה אני תמיד עשיתי בשש שנים שלמדתי פה. כי פשוט, מאיה המושלמת- גרה לידי. יצאתי מהשער לפני כולם. התנשפתי בהקלה. התחלתי לצעוד לעבר הבית הקטן שבפינה- הסתכלתי לאחור וראיתי נחש ארסי שמסתכל עלי עם השיער השחור החלק והעיניים הכחולות "המהממות". "אוי, הרמיוני. איך את מצליחה להחזיק מעמד עוד עם משפחה כזאת ענייה, תגידי?! את כאילו, לא חושבת לעבוד עם ידיים מטונפות בשביל להשיג למשפחה שלך כסף? במקום זה החלטת להראות את הפרצוף שלך בבית ספר שלנו? את יודעת שזה בית ספר יוקרתי? גוד ביי!" היא נופפה לשלום כאילו אנחנו חברות מלידה, אבל ככה היא. מנסה להראות נחמדה.

צלצלתי בדלת. אמא פתחה לי. "איך היה הרמיוני? מה למדת?" ככה אני ואמא שלי. משקיעות וחכמות. "היי. אמא. היה ממש טוב היום. למדנו על קסמים."

"נו, הרמיוני, על תיהיי כזאת. רוצה לעשות חזרה בבית על אנגלית?"

"בסדר. אבל קודם אוכלים."

"אין בעיה. רק חכי, זה מתבשל בתנור..."

נכנסתי. לא היינו עניים, כמו שמאיה אמרה, אבל היה לנו קצת כסף. מבחינתי זה הבדל גדול. הבית היה כמו כל בית, אבל בגרסה יותר קטנה. לא היה לנו מספיק כסף לשלם כל חודש, אז קנינו בית קטן. הרחתי את העוף שאמא בישלה כבר בחוץ. הוא היה... טעים. זה מה שמוזר בי. אני יכולה להזיז דברים, סנטימטר או שניים, להריח את הריח וכבר לדעת איזה מאכל זה, ולהשקיע בלימודים. אחרי הכל, ירשתי את הגינים של אמי.

"אה!!!!" אמא צרחה.

"מה קרה?" נכנסתי למטבח. ינשוף עמד על השולחן ושם מעטפה בפיו.

התקרבתי אליו. הוצאתי את המעטפה, והתעופף החוצה מהחלון.

"מה זה?" שאלה אמא.

"לא יודעת", עניתי בלחישה, תוך כדי אני מוציאה את הדף.

"להרמיוני גריינג'ר, ניו יורק, דרך השדרות 5, החדר בקומה השנייה בשמאל.

שמרנו לך מקום בבית ספרנו, הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.

את מוזמנת לקנות את הציוד בסמטת דיאגון, אשר את צריכה לקנות את רשימת המוצרים המצורפת בדף הבא.

דרך הגעה: רציף 9\3 רבעים.

מתי: באחד בספטמבר.

מינרווה מקגונגל

 סגנית מנהל בית הספר.