לאחר 19 שנים

היה קר אז, הלכתי ברחבי הוגוורטס ההרוסה וראיתי את הארי, מולד וולדמורט. הם כיוונו שרביטים וכישפו, זה היה נורא, הרגשתי צמרמורת נוראית, כאילו משהו רע עומד לקרות. ואז, וולדמורט מת! התעתקתי משם הביתה, אני גרה בסמטה חשוכה מאוד, או בשדה ריק, יש לי שני בתים, שניהם לא מפוארים כל כך. בכל מקרה, חזרתי הביתה וראיתי את הגמדון בית שלי דולפי רואה טלוויזיה, זאת מכונה מוגלגית שמשדרת דברים, לא זוכרת איך קוראים לזה, אה! כן.. צבעים וקולות! בכל מקרה, צעקתי עליו שאיך הוא מעז לראות טלוויזיה! דולפי ברח והתחיל לבכות, שמעתי את הבכי שלו וחייכתי.

                                                                                                    *19 שנה אחרי*

כן אלו החיים שלי, פעם שוולדמורט מת, הייתי אוכלת מוות, תמכתי בוא, בוולדמורט, הוא היה כמו האבא שלי שמת.. אז השם שלי? לונה לובגוד, פעם, כשהתקבלתי לסלית'רין, ראיתי את דראכו מאלפוי, הוא היה חתיך! אהבתי אותו בטירוף, אבל.. כמובן, הוא הומו! האידיוט הזה מעדיף את הארי פוטר ממני! בכל מקרה, עכשיו, 19 שנים אחרי המלחמה, אני לבד בבית עם דולפי, כן דולפי... הוא עדיין כאן! אני שונאת אותו! אני מדי פעם מבקרת את דראכו ואת הארי, יש להם שני ילדים מאומצים, שניהם מכוערים, אבל, אם הוא היה איתי... הילדים שלנו היו הילדים הכי יפים בעולם! הלכתי לדולפי ונתתי לו סטירה על הלחי, צעקתי עליו "איפה האוכל שלי! חתיכן בן של" הוא קטע "גמדית?" עניתי "כן, ברור".

 שבועיים אחר כך, נתתי לדולפי גרב מתנה ונתתי לו ללכת, באותו היום ביקרתי את הארי ודראכו, ביקרתי את הילדים שלהם אלבוס ולוציוס (שניהם לא דומים בשיט להורים שלהם). נישקתי את דראכו בלחי ואז הוא אמר "תודה אמא, אני ילד גדול", אמרתי לו "סליחה?! מי אמא שלך?! לך חפש!". 

חזרתי הביתה ומצאתי את כל הדברים שלי זרוקים על הריצפה, דם בכל מקום, וכנראה שאריות של קסם אגוומנטי.

                                                                                            *עברו לפרק הבא על מנת לקרוא עוד*