הסודות של ההורקרוקסים

אף אחד לא חושב כמוני.

אף אחד לא יודע כמוני.

אף אחד לא טוב כמוני.

אני הכי חכם.

זה היה כואב. וכיף. ושמח. כל הורקרוקס מלידה יודע שהוא נולד להיות כזה. ואני חיכיתי ליום הזה, שבו אני אהפוך לאחד כזה. וחלומותיי התגשמו בבת אחת- הלורד הכי חזק בהיסטוריה השתמש בי, לחלוקה הראשונה של נשמותיו. פשוט הורדתי מעליי את נשמתי הדוממת, החסרת חיים, והחלפתי אותה בנשמה זקוקה לכח ושליטה. אך לא ציפיתי ליום הזה שיבוא מישהו ויקלקל זאת...

סוף סוף פקחתי עיניים. עם נשמה לא חלודה בתוכי, הצלחתי לראות הכל. לדעת הכל. לחשוב הכל. וישר ידעתי. דמבלדור יפסיד לי. הלורד שם אותי בקערה עמוקה בתוך מערה עמוסה בחייז"לים. כל כך אהבתי את המראה המצמרר. הפחד שרר בכל מקום. העיניים חדורות המטרה של הלורד סיפקו לי הגנה מספקת. ואז הוא הסתובב ונעלם.

וחיכיתי. עד שהוא יבוא שוב. עד שאשמע עוד צליל רשע כמו הלורד. עד שאראה את עיניו פעם נוספת. אבל חיכיתי, והוא לא הגיע. חיכיתי עשרות שנים עד ששמעתי עוד צליל רשע. אבל הוא לא היה כמו שהוא נשמע, הוא היה, נחמד מדי...

האיש לקח אותי בזרועותיו. הבטתי בכעס על החייז"לים. כל האנושיים האלה הם סתם עוד יצורים חסרי תועלת בעולם הקסם. לקחתי את זה מהלורד, שלא בא אלי, שלא דאג לי. הסתכלתי בעיניו של האיש. הם היו כמו עיניו של הלורד. חדורות מטרה, בדיוק כמו שלהם... אך הסטתי מבט. לא יכול להיות שאבגוד ביצרני. הוא החליף אותי, במשהו חדש יותר, נקי יותר, רשעי יותר. אבל ראיתי את ניצוץ הנחיצות בעיניו. אני צודק בהכל, אז אם כך, הוא אח של הלורד! הופתעתי. אבל כן, אותם עיניים, אותו גוף, אותה רשעות.. לא. לא הייתה לאיש רשעות. הוא היה שמח ועליז. ונחמד. הוא התייחס לאחרים.

היי, תהיה בשקט! הוא דיבר אלי במחשבות. רק הורקרוקסיםם יודעים לעשות זאת.

אני באתי להציל את ילדי, אז אל תפריע.

לא עניתי. הוא לקח אותי לסירה. ואז ניסיתי לקרוא את עברו של האיש. לא הצלחתי. ואז ראיתי זינוק מחשבותיו של האיש לעבר. הוא בא במחולל זמן. בגלל זה הוא יכול לדבר איתי. עכשיו התאמצתי לקרוא את תווי פניו העמוקים יותר של האיש. היו לו משקפיים, בזה אני בטוח. רואים ישר שעל פניו יש דאגה עמוקה. דאגה של אב לבן. שוב פעם הוא זינק את מחשבותיו לאחור. ראיתי ילד עטוף בשמיכות, ועוד אישה עם עיניים ירוקות. ואז נכנס הלורד בדלת, והכל החשיך.

היי! אולי תפסיק להציץ לי במחשבות?! הוא כעס.

בסדר. עניתי לו. הילד הזה בטוח הארי פוטר, הזה שהלורד כל הזמן חושב עליו... אז עם כך, זהו אביו! הוא חזר כדי להציל אותו מהמלחמה שתיפול על הוגוורטס. אמרתי לכם, אני יודע הכל. 

הגענו ליבשה, ונסענו קצת במין מכונה שהמוגלגים מכנים 'מכונית'. הגענו לרצים 9.3 רבעים. האיש נכנס, לוקח אותי בידיו, וכשעברנו, הניח אותי על המדרכה, וקפץ לרכבת שבדיוק הגיעה. נשארתי שם יום שלם, עד שהוא בא שוב. הוא הביא איתו חיקוי של אחד כמוני ושן, גדולה, ענקית. 

הוא כיוון אותה אלי.

זרק.

התנפצתי. 

הארי הוא ההורקרוקס האחרון שלך, אדון.