ואני חשבתי

אני עדיין זוכרת את המדורה בלילה, כולנו שמחנו על נצחוננו על הטיטאנים, ואני חשבתי שאני ואתה נוכל להיות עכשיו יחד, בלי מפלצות וטיטאנים ובעיות משונות. פשוט שנחיה בתוך סיפור של רומן, בלי קשיים, הרפתקאות ולב שלא יתאחה לעולם. ואז חזרת לביתן - אין סיכוי שלא יקרה משהו, אבל עדיין... עדיין אולי יש תקווה, גם אם היא הקטנה ביותר.
ואני, טיפשה מתמיד, רצתי לביתן שלך "פרסי! פרסי!" דופקת, ואתה לא עונה, אני נכנסת, הביתן נראה נטוש ורדוף. לא התפלאתי, אני ידעתי שיקרה משהו רע, אבל בכל זאת היתה בהיעלמות הזו מסתוריות שאין כמוה, כאילו זה היה צפוי וגם לא באותו הרגע. אני מחפשת אותך, וידוע לי כשאמצע ילד עם נעל אחת אמצא אותך, אך אתה עוד לא הופעת 4 ימים, ואני חוששת שאתה לא תופיע בכלל. 
וכירון, הוא עוד במצב גרוע ממני, כמה גיבורים הוא ראה ולאחר מכן הם לא חזרו. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו לכירון, וכל פעם חלק מנשמתו כאילו נגזרת כשנאבד עוד גיבור, ועוד גיבור, ועוד גיבור... אני לא הייתי מסוגלת לשרוד. עוד חלקה נגזרה לו מהלב - אתה, פרסי.
לפעמים, אני יורדת אל האגם, כי זה מזכיר לי אותך. כשחשבתי שאתה נעלם, היית יושב שעות באגם וכשהייתי באה הייתי רואה אותך שם, מסתכל על המים. אז אני מקווה שאתה אולי תופיע לי שם, אולי יקרה נס ואתה תופיע, אולי אתה פשוט נמצא במים, מחכה לתשובה מהם חייך.
"אתה יודע," אני מתחילה, "קשה לי. אין לי עם מי להיות, הייתי רוצה שתהיה פה ותתמוך בי. אני דואגת שלא אראה אותך עוד." 
אני מלטפת את המים, והם מושכים אותי אליהם ואני נמשכת, מרגישה שייכת, ברור לי שאתה הוא האחראי לזה.
קיוויתי שגם תעשה שלא ארטב, אך כנראה זה כבר לא ביכולתך. יצאתי אחרי 3 דקות מהמים, ספוגה כולי.
וזה רק העציב אותי יותר. אתה יודע? זה חבל שאין לך חבר.
אז חשבתי שיש תקווה, שאני ואתה נוכל לחיות ככה בטוב, שנגשים חלומות יחדיו ונטפס על הרים אל ממלכתו של זאוס. אז חשבתי, אין זה אומר שזה יקרה.
מה חשבתי לעצמי? שקו החיים שלי ימשיך להיות ישר? שתהיה תקווה בעולם החצויים המסכנים? 
והייתי טיפשה מתמיד.